לחיצה על קישור אינה מעוגנת בחוק הספאם כדרך הסרה (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: תביעה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב- 1982. האם ניתן לחייב נמען להשתמש בקישור לצורך הסרת שמו מרשימת הנמענים של הודעות פרסומת?

נפסק: סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב- 1982, קובע חריג לכלל האוסר על שיגורם של דברי-פרסומת בלא שבאה על כך הסכמתו מראש של הנמען, וזאת בהתקיים 4 תנאים מצטברים [עניין לפיד - ע"א 534/17]. סעיף 30א(ד) לחוק קובע את זכות הנמען לשלוח הודעת סירוב, בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען. מתן אפשרות להפעיל, בהודעת-הטקסט ששלח המפרסם, קישור אשר 'משמיע' סירוב, לא יוכל להיחשב "סירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת" – לשון-החוק.

בית המשפט אינו מבקש לייחס לנתבעת כוונה לטמון פח לתובע או להזיק לו וניתן לקבל את גרסתה כי לחיצה על הקישור היתה מקשרת את התובע למערכת- אלקטרונית ומאפשרת לנתבעת לדעת על סירובו לקבל ממנה פרסומות בעתיד. ברם נהיר כי אין לחיצה על קישור ככתיבתה של הודעת-טקסט. לא רק משום ההבדל הטכני בין השתיים אלא, בייחוד, לנוכח הסיכון אשר טבוע בלחיצה על קישוריות – בין שהוא מעוגן במציאות ובין שהוא נחלת-מחשבתם של רבים.

הנתבעת פעלה שלא כדין בשולחה לתובע את הודעות-הפרסומת ששלחה, מבלי שבאה על כך הסכמתו, בלא שניתנה לו הזדמנות להודיע על סירוב ובלי שנתקיים קשר רציונאלי בין הפרטים שמסר לבין שיגורן של הודעות-הפרסומת. הנתבעת תשלם 700 ש"ח עבור כל אחת מהודעות הפרסומת ששלחה לתובע וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.