הפיצוי צריך לשקף לנתבעת כי אין זה משתלם לשלוח הודעות אסורות (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שיגרה לו שני מסרונים פרסומיים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

נפסק: יש לקבל את התביעה. לא עלה בידי הנתבעת להראות כל בסיס חוקי לשני המקרים בהם שלחה לתובע "דבר פרסומת" בהודעת טקסט. טענתה כי התובע נרשם לרשימת הדיוור שלה לא נתמכה בראיה. התובע העיד כי מסר את מספר הטלפון שלו רק בהסכמה לקבל התראה על הגעתו של המוצר שרכש. הוא לא נתן את הסכמתו, במישרין או בעקיפין, לקבל הודעות-פרסומת מאת הנתבעת. עדותו לא נסתרה. 

אין בטענות ההגנה כל יסוד לשנות מן הרציונאל, המניח לפתחו של השולח את תקרתו של סכום-הפיצוי האפשרי שלפי החוק לכל הודעה שנשלחה. הנתבעת ביקשה להפיק רווח כספי מן ההודעות ששלחה. עליה לשלם מכיסה על המטרד ועל ההיזק שגרמה, באופן שיבהיר לה כי אין זה משתלם לשלוח הודעות אסורות. הניסיון של כתב-ההגנה להטיל דופי בתובע ראוי אף הוא לגינוי נמרץ ותומך גם הוא בפסיקתה של תקרת הפיצוי. הנתבעת תשלם לתובע 2,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.