תא"מ 54440-03-18 גבריאל נ' דרויש ואח'

לא אהבת בעלי החיים של הנתבעות ולא מעשיו של התובע בסרטון מצדיקים את אופן הביטוי המשתלח של הנתבעות כלפיו (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת שרון הינדה):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע והנתבעת 1 מתגוררים בשכנות בבית משותף. התובע הוא חבר בנציגות הבניין. הנתבעת 1 נוהגת להאכיל חתולי רחוב והדבר הוביל לסכסוך ארוך שנים בינה לבין התובע. הנתבעת 1 הציבה כלי מים בחניון ותיעדה את התובע שופך אותו. את התיעוד שלחה לנתבעת 2 - מייסדת ופעילה ב"תנו לחיות לחיות". הנתבעת 2 פרסמה את הסרטון בעמוד הפרטי שלה בפייסבוק, יחד עם טקסט מטעמה. הנתבעות סירבו להתנצל על הפוסט והנתבעת 2 סירבה להסירו. מכאן התביעה.

נפסק: הנתבעת 1 הודתה כי העבירה סרטונים לנתבעת 2 וסיפרה לה שהתובע שופך את האוכל באופן עקבי וכי הוא נוקט באלימות כלפי השכנים וכלפי החתולים. אין ספק כי תיאור המקרה בפוסט שפרסמה הנתבעת 2 אינו פרי דמיונה, אלא מדובר בדברים שנמסרו לה על ידי הנתבעת 1. העברת הסרטון והמידע על ידי הנתבעת 1, לנתבעת 2, נועדו לבזות את התובע ולהשפילו ולכן הם מהווים לשון הרע. לא ניתן לנתק בין הפוסט לבין הסרטון אשר ברי כי הועלו בהקשר ולא ניתן שלא להבין כי הדברים שנכתבו בפוסט מיוחסים למי שנחזה בסרטון - התובע.

הנתבעת 2 טענה כי הפרסום בדף הפייסבוק מהווה החלפת דעה לגיטימית שאינה נתפסת בעיני הציבור כפוגענית. אין לקבל טענה זו. הנתבעת 2 האשימה את התובע בהתעללות בבעלי חיים. מעשה אשר מעבר להיותו אכזרי וראוי לגינוי מהווה עברה פלילית. המדובר בהאשמות קשות ובוטות וברי כי מדובר בדברים מבזים. מאחר שדי בהעברת הדברים לאדם אחד כדי שייחשב פרסום, העברת הסרטונים והמידע אל הנתבעת 2 עולה בגדר פרסום. הנתבעת 2 יצרה פוסט פומבי בצירוף סרטון בדף הפייסבוק שלה ורכיב הפרסום מתקיים גם לגביה.

לא הוכחה אמיתות הפרסום והנתבעות אינן חוסות תחת הגנת תום הלב. לא אהבת בעלי החיים של הנתבעות ולא מעשיו של התובע בסרטון מצדיקים את אופן הביטוי המשתלח של הנתבעות. בייחוד של הנתבעת 2 אשר בחרה לכלול את התובע תחת אותה קבוצת אנשים אכזריים ששופכים אקונומיה לאוכל של בעלי חיים ומתעללים בבעלי חיים מבלי לבדוק בכלל אם אכן אלה פני הדברים. הנתבעת ישלמו לתובע 15,000 ש"ח (5,000 ש"ח תשלם הנתבעת 1 והיתרה על-ידי הנתבעת 2). כן נפסקו הוצאות בסך 3,000 ש"ח.