התובע הסכים לקבל דברי פרסומת מהמכללה עת נרשם ללימודיו (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת שרון הינדה):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 6 דברי פרסומת ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע הוא בוגר תואר במשפטים, אשר סיים את לימודיו אצל הנתבעת. התובע טען גם כי דרישות ההסרה שלו מהנתבעת לא נענו. הנתבעת טענה כי התובע הסכים לקבל ממנה מסרים שיווקיים בעת שנרשם ללימודיו.

נפסק: אין חולק כי נשלחו אל התובע הודעות דוא"ל מטעם הנתבעת. התובע לא הכחיש כי חתם על כתב התחייבות ועל טופס פרטי קשר עם תלמיד, שבמסגרתם
נתן הסכמה לקבלת דיוור פרסומי. התובע טען כי קיבל דוא"ל גם לאחר שסיים לימודיו אצל הנתבעת. סעיף 8 לכתב ההתחייבות מלמד כי התובע התיר לנתבעת לעשות שימוש בפרטיו האישיים לצורך משלוח דואר פרסומי של הנתבעת, בהתאם לשיקול דעתה. התובע לא סתר את טענת הנתבעת כי סיום ההתקשרות הוא עם קבלת הזכאות לתואר.

משהתובע התיר לנתבעת לשלוח לו דואר פרסומי הרי שעד למועד שבו ביקש להסיר את עצמו מרשימת הדיוור לא נפל פסול במשלוח הפרסומים לתובע. לא ניתן לשלול האפשרות כי התובע אכן שלח הודעת הסרה כבר ביום 3.3.2019 ועל כן יש לבחון האם דברי הדוא"ל שנשלחו אל התובע לאחר שביקש להסירו מרשימת הדיוור, נחשבים דואר פרסומי המזכה את התובע בפיצוי ללא הוכחת נזק.

יש לקבל את עמדת הנתבעת כי התזכורת לגבי הרשמה לקורס וההזמנה לצפייה במשפט מבוים אינן הודעות פרסומת, אלא הודעות עדכון בדבר אירועים וקורסים אותם מפעילה הנתבעת שאינן בגדר "דבר פרסומת". ארבעת דברי הדואר שנשלחו לתובע לפני בקשת ההסרה נשלחו בהתאם להסכמתו. שתי ההודעות שנשלחו לאחר מכן אינן מהוות דבר פרסומת. לפיכך, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ש"ח.