אין מדובר בתביעת השתקה אסטרטגית להשתיק את הנתבעים (פסק-דין, שלום הרצליה, השופט גלעד הס):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא רב קהילה ודרשן מוכר בציבור החרדי. התובע 2 הוא "ארגון להפצת יהדות" שהתובע מעביר הרצאות מטעמו. הנתבעים היו בעבר תלמידיו של התובע. בשנת 2016 פרסם הנתבע 1 ב-YouTube אחד עשר סרטונים תחת הכותרות "הרב אמנון יצחק ומעלליו" ו"הרב אמנון יצחק השקרן והרשע". הנתבע 2 השתתף בקולו בשניים מהסרטונים, בהם כינו הנתבעים את התובע בכינויים שונים. התובע ואשתו ניהלו תביעה מקבילה נגד הנתבע 2, שהסתיימה במתן פס"ד [ת"א 32376-06-16]. הנתבעים טענו, בין היתר, כי עומדות להם הגנות החוק ביחס לפרסומים וכי מדובר בתביעת השתקה.
נפסק: כאשר הנתבעים אינם מכחישים את עצם הפרסומים והביטויים, הרי נטל ההוכחה להוכחת ההגנות להן הם טוענים הוא עליהם. הביטויים שהשמיעו הנתבעים כנגד התובע מהווים לשון הרע באופן מובהק. עם זאת, הפרסומים אינם עולים כדי לשון הרע כנגד הארגון. אף אם קיימת בפרסומים ביקורת כלפי הארגון, הרי מבחינה אובייקטיבית לא עולה מהביקורת פגיעה בארגון עצמו ולמעשה גם הפרסומים שהתובעים מייחסים כלשון הרע כנגד הארגון היא לשון הרע כנגד התובע. דין תביעת הארגון להידחות.
מדובר ב-11 פרסומים שונים שהופצו באינטרנט באמצעות אתר השיתוף YouTube. מרגע העלאת הסרטונים לרשת, מדובר בהיקף פרסום נרחב אשר נגיש וזמין לכל גולש ומכאן שאין מדובר בתפוצה קטנה. טבעם של סרטוני הרשת הוא היכולת להעברתם ולהפצתם תוך זמן מועט בנקל ולפיכך אין לראות בפרסומים אלו כאילו הופצו בתפוצה קטנה. מתקיים יסוד הפרסום ובהיקף משמעותי. לנתבעים לא עומדות הגנות החוק. מעצם סגנון הפרסומים והיקפם ניתן ללמוד על חוסר תום ליבם של הנתבעים. אין מדובר בפרסום "זהיר" או "מתון", אלא בשורה של פרסומים בוטים באופן יוצא דופן.
אף אם הנתבעים סברו כי חובתם המוסרית והחברתית להביע את דעתם ואת ביקורתם על התובע בכלל, ועל כך כי התובע אינו מקיים את מצוות התורה בפרט, הרי עדיין אין זיקה של ממש בין ביקורת עניינית ומותרת שכזו לביטויים הבוטים שהשמיעו הנתבעים כנגד התובע, ביטויים אשר הדבר המרכזי שבהם הינו ביזוי והשפלת התובע ובני משפחתו ולא ביקורת עניינית. אין מדובר בזוטי דברים.
בין אם נקלטה דוקטרינת ההשתקה במשפט הישראלי ובין אם לאו, הרי שמקרה זו אינו מקרה של תביעת השתקה. התביעה לא הוגשה ב"עילה מפוקפקת כלשהי", אלא מדובר בשורה של ביטויים חריפים וקשים שנועדו לבזות ולהשפיל את התובע, כך שאין מדובר בתביעה אסטרטגית להשתיק את הנתבעים.
בקביעת גובה הפיצוי יש להבחין בין שני הנתבעים. הנתבע 1 הוא שהפיץ ופרסם את כל הסרטונים באמצעות אתר השיתוף והופיע בהם חזותית, כאשר חלקו של הנתבע 2, קטן באופן משמעותי והוא מסתכם בשני סרטונים בהם נשמע בקולו בלבד. ביחס לשני הנתבעים יש נסיבות לקולא ולחומרא. הנתבע 1 יפצה את התובע ב-15,000 ש"ח והנתבע 2 יפצה אותו ב-5,000 ש"ח.