המשווקים של פלאפון שלחו הודעות פרסומת, אך פלאפון היא הנושאת באחריות לכך (פסק-דין, תביעות קטנות הרצליה, השופטת יעל מרמור דומב):

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שיגרה אליה 11 דברי פרסומת לטלפון הנייד, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי ההודעות נשלחו ממספרים שאינם של הנתבעת ומגורמים שאינם קשורים אליה.

נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. התובעת הציגה 11 הודעות שנשלחו אליה, כשבמרבית ההודעות יש פניה לתובעת והצעה לרכישת שירותים שונים מהנתבעת. הנתבעת מיקדה את הגנתה בטענה כי לא היא ששלחה את דברי הפרסומת ולמעשה אינה חולקת על כך שההודעות שנשלחו הינן דברי פרסומת כאמור בחוק. הגדרת "מפרסם" בחוק כוללת גם את הגורם השולח את דברי הפרסומת בפועל וכן את הגורם העשוי ליהנות מדברי הפרסומת. במקרה זה מדובר בנתבעת.

בחוק נקבעה חזקה לפיה משלוח דבר פרסומת שלא כדין נעשה ביודעין, והנטל להוכיח אחרת הוא על המפרסם הטוען כי הדברים לא נעשו ביודעין. במקרה זה, בד בבד עם טענת הנתבעת לפיה אין לה כל קשר עם שולחי ההודעות, היא מציינת כי היא מודעת לפעילות שיגור ההודעות על ידם, נהנית מפעולה זו, ומציינת עוד כי לו היתה התובעת פונה אליה היתה דואגת להפסקת שיגור ההודעות. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפרסום לא נעשה ביודעין ולא הצליחה לסתור את החזקה הקיימת.

דברי הפרסומת שנשלחו מפנים לנתבעת ומעודדים הוצאת כספים לטובתה. שמה מוזכר בגוף ההודעות והיא נהנית מן הפרסום. משלא נטען כי התובעת נתנה הסכמתה לקבלת ההודעות, ועל אף פניות מטעמה המשיכה לקבל הודעות כאשר משלוח ההודעות נפסק רק לאחר הגשת התביעה, ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א וכי עליה לפצות את התובעת. 2 מההודעות לא ניתן לשייך לנתבעת. עבור 3 ההודעות הראשונות תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בסך 500 ₪. עבור 6 ההודעות שנשלחו לאחר פניות התובעת תשלם הנתבעת 600 ₪ לכל הודעה. בסך הכל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 5,100 ₪ וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.