התובעת השיבה להודעות הפרסומת במקום ללחוץ על קישור ההסרה כדי לייצר עילת תביעה (פסק-דין, שלום הרצליה, הרשם צחי אלמוג):

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 30 הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתה, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וגם לאחר שנשלחו לנתבעת בקשות הסרה. תביעה קודמת בין הצדדים ביחס למסרונים פרסומיים הסתיימה בפשרה. הנתבעת טענה כי התובעת היא לקוחה שלה, המבצעת דרכה הזמנות רבות באמצעות אתר הנתבעת, וכן כי היא מסרה את פרטיה לנתבעת ואישרה משלוח הודעות שיווקיות. 

נפסק: אין לראות בפשרה שהושגה בהליך הקודם כממצא לחובת הנתבעת. המידע שהציגה הנתבעת מעיד על הסכמת התובעת לקבל דואר שיווקי, שכן היא לא סתרה את העתקי ההזמנות שנקלטו במאגרי הנתבעת וכי התובעת לא הסירה את הסימון המאפשר קבלת דיוורים פרסומיים. מסקנת בית המשפט מהראיות שהוצגו בפניו היא כי התובעת הסכימה לקבלת הדיוור. 

התובעת טענה כי ביקשה להסירה מרשימת הדיוור. הדרישה שמקורה במכתב ב"כ התובעת כלל בקשה להסרת מספר הטלפון הנייד של הנתבעת ולא של כתובת הדוא"ל שלה. ככל שהתובעת רצתה להסיר את כתובת הדוא"ל, היה עליה לציין זאת במפורש. כיוון שניתנה הסכמת התובעת למשלוח ההודעות, חזקה עליה כי ידעה שהסכמה זו חלה גם על כתובת הדוא"ל ועל כן היה על הנתבעת לנסח את בקשתה בצורה ברורה ומפורשת.

הוכח כי הנתבעת לא קיבלה את הודעות ההסרה ששלחה התובעת והרושם הוא כי כל כוונת התובעת במסירת הודעות הסרה באמצעות לחיצה על "השב", במקום הקישורית שסיפקה הנתבעת, נועדה לייצר עילת תביעה ולא למסור את ההודעות, כשהתובעת ידעה שלא תהיינה יעילות. התביעה נדחתה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ש"ח.