(פסק-דין, תביעות קטנות רחובות, השופטת אדנקו סבחת-חיימוביץ): לא ניתן לומר כי אי-לחיצה על כפתור "הסר" וקבלת הודעות במשך קרוב לשנה היא התנהלות סבירה בתום לב.

העובדות: התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 28 הודעות פרסומת לטלפון הנייד, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעת טענה כי רכשה כרטיסים למופעים בהיכל התרבות של הנתבעת, אך כי לא הסכימה כי ייעשה שימוש בפרטיה למשלוח תוכן שיווקי. התובעת לא פנתה לנתבעת בכתב או בהודעה חוזרת, אך טענה יצרה קשר טלפוני עם היכל התרבות וביקשה כי יסירו את פרטיה מרשימת התפוצה. הנתבעת טענה כי פעילותה נושאת אופי ציבורי-חינוכי-חברתי.

נפסק: התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה לשכנע כי לא נתנה את הסכמתה לקבל דיוור מהנתבעת וכי 23 מ-28 ההודעות הן בעלות אופי פרסומי. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי ניתנה הסכמת התובעת לקבלת הפרסומים. 23 מההודעות הזמינו את התובעת לרכוש כרטיס להופעה והן מהוות דבר פרסומת. יתר ההודעות הן הודעות כלליות או תיקון טעות מהודעה קודמת, שאין לראות בהן דבר פרסומת.

הנתבעת, עירייה המפעילה את היכל התרבות, פועלת גם לצורך מתן שירות לאזרחים והעשרת פעילות התרבות. אף אם אין מדובר בגוף שמטרתו המובהקת היא רווח, וההכנסות ממכירת כרטיסים שוליות, הרי שעצם ההזמנה להוציא כסף עבור המופעים היא בגדר פרסום ולכן הנתבעת היא "מפרסם" לפי החוק. אף שאין חובה להקטין נזק על-ידי התובעת, הרי שקבלת 23 הודעות על-פני 10 חודשים, מבלי להודיע לנתבעת כי ההודעות מהוות מטרד, הובילה בסופו של דבר לריבוי ההודעות ואינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה כי היו בהודעות כדי להטריד את התובעת.

לא ניתן לומר כי אי-לחיצה על כפתור "הסר" וקבלת הודעות במשך קרוב לשנה היא התנהלות סבירה בתום לב, כאשר הבסיס לפיצוי הוא אלמנט ההטרדה הנלווה לקבלת כל הודעה והודעה. תכלית החוק היא הרתעה יעילה ואכיפה בנסיבות קונקרטיות ולא למטרת ענישה. בית המשפט התרשם כי הנתבעת פועלת כחוק וכי הצורך בהרתעתה נמוך. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,450 ש"ח (150 ש"ח להודעה), בצירוף אגרה בסך 280 ש"ח והוצאות בסך 300 ש"ח.