ת"א 45100-01-16 קפלן נ' צור

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט גיא הימן): מחלקות בין שני אקדמאים, בגין שתי הודעות דוא"ל פוגעניות שכתב הנתבע לממוניה של התובעת.

העובדות: התובעת ניהלה את תוכנית הלימודים במדעי התזונה במרכז האקדמי פרס. בשנת 2015 היא פנתה אל הנתבע בהצעה כי יכין חלק מתוכנית הלימודים וישמש כמרצה. הנתבע נענה לכך בחיוב ואף השקיע זמן ומאמץ, אך בסופו של דבר נותר מחוץ לתוכנית. הנתבע ראה בתובעת כאחראית לתוצאה זו. כעסו של הנתבע הוביל אותו לשגר פעמיים הודעת דוא"ל אל ממוניה של התובעת במרכז האקדמי, שהתובעת טענה כי הן מהוות לשון הרע כלפיה. 

נפסק: התובעת הלינה בייחוד על שני מרכיבים בהודעה הראשונה, הם הכינויים "גב[רת] לא אקדמית[,] בורה וחפה מכל ידע" וכן הכינוי "אשת נעוות המרדות" (נכתב "נאוות" על-ידי הנתבע). באשר לביטוי השני, ניכר היטב כי הנתבע לא הכיר לאשורו את הביטוי המקראי. לא זו בלבד שהיא לא ידע לכתוב כראוי את הביטוי, והחליף את המילה "נעוה" במילה אחרת, אלא שהנתבע כמו המציא ביטוי חדש שאינו אלא פרפראזה על הביטוי המקורי. הביטוי לא הוסף אל מכתבו של התובע לשם העשרתו הלשונית, אלא נבע ישירות מכעסו של הנתבע על התובעת ומרצונו "להדביק" לה שם-תואר שהלם את תחושותיו הקשות. היה זה כינוי קרוב ברוחו, לפי קנה מידה של שומע סביר, לכינוי של גנאי, ונועד לחתום את הודעה במעין שורת מחץ, שתכליתה ביזויה של התובעת ופגיעה בשמה. במובן זה קלע הביטוי לאמור בסעיף הראשון לחוק איסור לשון הרע ואילו הגנות החוק לא פרשו עליו את חסותן.

באשר לביטוי "גב[רת] לא אקדמית[,] בורה וחפה מכל ידע" - המשפט בשלמותו אינו מותיר מקום לספק כי הכוונה היתה למעט מכישוריה האינטלקטואליים של התובעת. לשון הרע, היעדרו של תום לב, כוונה לפגוע - את כל אלה קיבץ יחד הנתבע והעלה על הכתב בהודעתו הראשונה. ההודעה השנייה בדוא"ל היתה ארוכה יותר, אך חריפה פחות. התובעת נפגעה בייחוד מהשימוש במילה "מעללים" ומייחוסם לה של מעשי פיטורים, לכאורה סדרתיים, של מרצים מן התוכנית עליה הופקדה. ההקשר הנכון של הודעה זו הוא לא בפירושם המילולי של מונחים שבה. המכלול הוא שמקנה להודעה זו את אופייה כלשון הרע. 

אם כך, ביטויים שככל הנתבע בכל אחת משתי ההודעות ששלח בדואר אלקטרוני, עולים כדי לשון הרע. לנתבע לא מוקנות הגנות החוק. הנתבע יפצה את התובעת ב-18,000 ש"ח וכן הוצאות משפט. שיעור פיצוי זה מאזן בין הפגיעה בתובעת, על ביטוייה בפרשה זו, לבין כוחו של הנתבע לומר את שאשר על ליבו. הפיצוי מבטא קביעה שלפיה אין הנייר סובל הכל ואין הרשות נתונה, אפילו בנסיבות שבהן חש המתבטא כי הוא נפגע, לכתוב את כל העולה על דעתו.