(פסק-דין, שלום חדרה, השופטת הדסה אסיף): תביעת לשון הרע ביחס לפרסומים על מוסך טרקטורונים בפייסבוק.

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת מנהלת מוסך לתיקון טרקטורונים והתובע 2 הוא בעליה. הנתבע היה לקוח של התובעת. התובעים טענו כי הנתבע פרסם בדף הפייסבוק שלו סרטוני וידאו בהם הוא אומר דברים המבזים את התובעים וכן פוסטים פוגעניים נוספים. לטענתם מדובר בטענות כזב של הנתבע על כך שהתובעים רימו אותו כביכול ביחס לשירות שניתן לו עבור טרקטורון. הנתבע טען להיעדר יריבות מול התובעת וכי אין בפרסום משום לשון הרע.

נפסק: פרסום בפייסבוק מהווה "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. הנתבע הודה כי כתב את הפוסטים ופרסם את הסרטונים נשוא התביעה. בכך התקיים יסוד הפרסום. הדברים שפרסם הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובעים, שכן הדברים עלולים לפגוע בשמם, לבזותם ולפגוע במשלח ידם. מתקיים הן יסוד הפרסום והן יסוד לשון הרע.

הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי הפרסום אמת או את העניין הציבורי שבפרסום. הנתבע הסתפק בטענות סתמיות כי התיקונים בטרקטורון שלו בוצעו ברמייה, אך לא הביא כל תמיכה לטענותיו, כגון חוות דעת המלמדת על הפגם בטיפולים. הדברים שפרסם הנתבע בסרטונים ובפוסטים כלל לא נבדקו לפני הפרסום ולא נתמכו על-ידי כל גורם חיצוני. לפיכך, דברי הנתבע אינם חוסים תחת הגנת סעיף 14 לחוק.

הנתבע טען עוד כי דבריו מהווים "הבעת דעה" אודות התנהלות המוסך ולפיכך הם מוגנים מכוח סעיף 15 לחוק. אין לקבל את עמדת הנתבע. הנתבע לא הבחין בין החלק שהוא לכאורה עובדתי בפרסומיו, לבין החלק המהווה את דעתו הפרטית. הוא אף הציג דעות פרטיות כעובדות נחרצות ומוגמרות. ממילא קיימת חזקה שבחוק כי הפרסום לא נעשה בתום לב והנתבע לא סתר חזקה זאת.

אין מדובר בזוטי דברים. הדברים לא נכתבו באופן ספונטני בתגובה לפרסומים אחרים, אלא מדובר בפרסום עצמאי, בחלוף זמן ניכר מקבלת הטיפול על-ידי התובעים ולאחר שהיה לנתבע זמן לשקול את דבריו. מדובר בשני סרטונים, אליהם נלוו שני פוסטים, שפרסם הנתבע בדף הפייסבוק הפרטי שלו. לדף למעלה מ-2000 חברים, כך שהיתה חשיפה ניכרת לפרסומים.

לפי ההלכה הפסוקה ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע גם בפיצוי ללא הוכחת נזק. הנתבע ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 20,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח.