(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): המערער לא הוכיח שהמשיבים ידעו כי המדוור עמו התקשרו שולח הודעות מטעמם בניגוד לחוק הספאם.
העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בהרצליה [תא"מ 39442-02-15], שדחה את תביעת המערער נגד המשיבים 1-3, מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בנוסף, נדחתה הודעת צד ג' שהגישו המשיבים 1-3 נגד המשיב 4 - המדוור ששלח את הפרסומים.
בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה הדרוש לידיעת המשיבות על שיגור ההודעות לצורך התקיימות רכיב ה"יודעין" הנדרש לעניין אחריות בית העסק בדבר משלוח ההודעות (סעיף 30א(י)(1) לחוק). נקבע כי אין להטיל אחריות על מעשים שנעשו על-ידי גורמים שלישיים שבית העסק לא נקשר עמם וזאת משום שהמערער לא הראה כי המשיבות מודעות למעשים שנעשו על-ידי צדדים שהתקשרו עם חברת הפרסום. מכאן הערעור.
נפסק: דין הערעור להידחות. ביהמ"ש קמא קבע כי המערער ויתר על חקירת המשיבים. הטעם המרכזי בגינו הוגש הערעור הוא טענת המערער כי ביהמ"ש קמא שגא בהטילו עליו את הנטל להוכיח כי דברי הפרסומת נשלחו ביודעין, בניגוד לחזקה הקבועה בסעיף 30א(י)(5) לחוק. סעיף זה מחזיק את מי ששיגר דבר פרסומת בניגוד לחוק כמודע לפסול שבמעשיו, ולא את המזמין שבשמו שוגרו דברי הפרסומת [עניין סמארט קלאב - רע"א 7608/16].
המשיבים טענו בכתב הגנתם כי לא הם שלחו את דברי הפרסומת וכי הם מכבדים את הוראות החוק. הם טענו כי התקשרו עם המדוור לצורך שיווק שירותיהם באינטרנט באמצעות דיוור אל לקוחות שהסכימו לכך מפורשות. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' נגד המדוור וזה לא הכחיש את שליחת הודעות הפרסומת. במצב זה היה על המערער לנסות לערער את גרסת המשיבים. המערער לא עשה כל ניסיון לעשות כן ולא חקר את המשיבים. משכך, טענתם לא נסתרה ולא היה מקום לייחס להם אחריות בהסתמך על החזקה כאמור.
המערער לא טען כי המשיבים ידעו שהמדוור מפר את הוראות החוק. טענות אלה עלו לראשונה במסגרת הערעור והן בגדר הרחבת חזית. בשני פסקי הדין של ביהמ"ש העליון, אליהם הפנה המערער לתמיכה בפרשנותו באשר להוראות סעיף 30א(י)(5) לחוק [עניין MEGA - רע"א 1621/16; עניין אלקטרו קובי - רע"א 8075/16], העובדות שונות מהמקרה כאן, שכן ביהמ"ש קמא פסק כי לא הוכח כי המשיבים היו מודעים לכך שמשוגרים מטעמם דברי פרסומת בניגוד לחוק.
לא חלה חובה על המשיבים לצרף את המדוור או לזמנו לעדות מטעמם. המשיבים בחרו להגיש הודעת צד ג' נגד המדוור ואין בכך כל פגם. משהגיע ביהמ"ש למסקנה לפיה לא הוכח כי יש מקום לייחס למשיבים 1-3 הפרה של חוק התקשורת, דין טענות המערער הנוגעות לאחריות אישית של מנהל תאגיד להידחות אף הן. המערער יישא בהוצאות המשיבים 1-3 בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיב 4 בסך 5,000 ש"ח.