(פסק-דין, שלום עכו, השופטת דנה עופר): לא ניתן לטעון כי שיתוף קישור אינו בבחינת פרסום, שכן אין מדובר בשיתוף תמים של קורא מזדמן, אלא בשיתוף לפרסום שהנתבעת עצמה ערכה, שנועד להגדיל את תפוצת הקוראים.
העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת הועסקה כעובדת סוציאלית וכפקידת סעד. הנתבעת מחזיקה בתעודת עיתונאי, מפרסמת מאמרים באתרים שונים ועוסקת בפעילות חברתית בענייני רווחה, במיוחד בנושא משפחות שילדיהן הוצאו מהבית על-ידי גורמי רווחה. בין הצדדים אין היכרות מוקדמת.
הנתבעת שלחה מכתב תלונה בעניין התובעת בתפוצה רחבה לגורמים שונים בשירות המדינה, בו דרשה את פיטורי התובעת. במכתב נטען כי התובעת לא דיווחה לממונים עליה אודות הרשעה בפלילים ועל היותה פושטת רגל. התובעת טענה כי הנתבעת לא הסתפקה במשלוח המכתב והפיצה דברי השמצה כלפי התובעת באתרי אינטרנט שונים.
התביעה צומצמה לשלושה פרסומים, שהנתבעת הודתה כי היא עומדת מאחורים: המכתב עצמו, פרסום המכתב באינטרנט ושיתוף כותרת הפרסום באמצעות פייסבוק. הנתבעת טענה כי אין בפרסומים כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת וכי עומדות לה הגנות חוק איסור לשון הרע.
נפסק: אין מחלוקת באשר ליסוד ה"פרסום" הנדרש על-מנת שלשון הרע תהווה עילה לתביעה אזרחית, שכן אין חולק כי הנתבעת שלחה את המכתב למכותביו, שיתפה קישור לכתבה בעמוד הפייסבוק שלה ופרסמה באינטרנט את המכתב עצמו, כך שכל אדם הגולש באינטרנט יכול היה להיחשף לו. העובדות המיוחסות לתובעת במכתב הן בבחינת לשון הרע, שיש בה כדי להשפיל את התובעת ולבזותה וכן לפגוע במשרתה. שלושת הפרסומים הם חזרה על אותם הדברים.
הנתבעת טענה כי שיתוף קישור אינו בבחינת פרסום. דין הטענה להידחות. אין מדובר בשיתוף תמים, של קורא מזדמן שנחשף דרך פייסבוק לפרסום מסוים והביע בו תמיכה בדרך של שיתוף עם חבריו [עניין נידיילי תקשורת - ת"א 19430-03-14], אלא בשיתוף לפרסום שהנתבעת עצמה ערכה, כאשר מטרת הפרסום היא להגדיל את תפוצת הקוראים הנחשפים לפרסומי הנתבעת עצמה.
דין הטענה לפרסום מותר מכוח סעיף 13(5) לחוק (פרסום על-ידי שופט/בעל-דין במסגרת הליך משפטי) - להידחות. הנתבעת לא היתה צד להליך פשיטת הרגל והוא אינו נוגע לה. הנתבעת לא פרסמה את דבריה במסגרת ההליך ואין תחולה להוראות הסעיף. דין הטענה לפרסום מותר מכוח סעיף 13(5) לחוק (דיווח נכון והוגן על הליך משפטי) - להידחות. הנתבעת לא הסתפקה בדיווח בלבד ובין היתר ייחסה לתובעת כוונה להונות ולרמות את המדינה. דין הטענה לפרסום מותר מכוח סעיף 13(9) לחוק להידחות. הנתבעת לא הצביעה על כל מקור חוקי המטיל עליה חובה לפרסם את הדברים. דין הטענה לפרסום מותר מכוח סעיף 13(10) לחוק להידחות. אין מדובר בהעתק או בתמצית של מרשם חוקי, אלא בפרסום החורג מכך באופן ממשי. דין הטענה לפרסום מותר מכוח סעיף 13(11) לחוק להידחות. אין מדובר בפרסום נכון והוגן של דברים שפורסמו קודם לכן.
הגנת אמת בפרסום - ניתן לקבל את טענת הנתבעת בכל הנוגע לעצם פרסום הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בעניין התובעת. אלא שלמכתבה הנתבעת שרבבה עובדות נוספות, אשר לא היו אמת כלל. כך למשל, התובעת אינה בעלת עבר פלילי, לא הורשעה מעולם בפלילים ולא היתה מסובכת בהליכים פליליים כלשהם. הרשעתה של התובעת בהליך תעבורה אינה משנה מכך. אף לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי דבריה אמת ביחס לטענתה על כוונת התובעת להונות את המדינה. אין לומר כי הפרסום נעשה בתום לב ולכן אף הגנת תום הלב אינה יכולה לעמוד לנתבעת.
התובעת הגישה את התביעה על סך 100,000 ש"ח. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מסמיך את ביהמ"ש לפסוק לתובע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח (צמודים למדד), ללא הוכחת נזק, ופיצוי כפול אם פורסמה לשון הרע מתוך כוונה לפגוע. עסקינן בשלושה פרסומים שונים אשר בגין כל אחד מהם ניתן לחייב את הנתבעת. התובעת לא הצביעה על נזק ממוני שנגרם לה מהפרסומים. טענתה היא לנזק הנובע מעצם הפגיעה בשמה הטוב, המתבטא בעוגמת נפש. המכתב זכה לתפוצה נרחבת ביותר. בשים לב לכך ולשיקולים נוספים, הורה בית המשפט לנתבעת לפצות את התובעת ב-15,000 ש"ח בגין הפרסום הראשון וב-30,000 ש"ח בגין הפצת המכתב באינטרנט בפרסומים השני והשלישי. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח.