(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): האפשרות להסרה מרשימת התפוצה היא שיקול לקביעת גובה הפיצוי, אך לא ביחס לחבות.

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בהרצליה [ת"ק 61078-05-17], שחייב את המבקשת לשלם למשיב 10,000 ש"ח עבור משלוח 20 מסרונים פרסומיים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (500 ש"ח לכל מסרון). ביהמ"ש קמא קיבל את טענת המשיב כי מעולם לא הצטרף למועדון הלקוחות של המבקשת ולא הסכים לקבל ממנה דברי פרסומת. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. העניין אינו נכנס לגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט לתביעות קטנות. המשיב כפר בעצם היותו חבר מועדון אצל המבקשת וביהמ"ש קמא השתכנע בכך בהיעדר כל אסמכתא מפורשת לכך. משכך, לא ניתן היה להסתפק בטופס ההצטרפות הסטנדרטי ובהימצאות פרטי המשיב אצל המבקשת על-מנת להוכיח כי המשיב הסכים לקבל הודעות פרסומת מהמבקשת. אין על ערכאת הערעור להתערב בקביעה העובדתית כי המשיב לא אישר למבקשת משלוח הודעות פרסומת.

המבקשת טענה כי היה מקום לפסוק פיצוי רק בגין שיגור המסרון הראשון, בשל האפשרות לבקש הסרה. ביהמ"ש קמא לקח בחשבון את אפשרות ההסרה במסגרת מערך השיקולים לקביעת גובה הפיצוי (ולא בנוגע לעצם החבות), ומצא לנכון להפחית את סכום הפיצוי להודעה. קביעה זו תואמת את העקרונות שקבע ביהמ"ש העליון ביחס לפסיקת פיצוי לפי חוק הספאם. הבקשה נדחתה ללא צו להוצאות.