ע"א 36356-03-17 צ'רלטון בע"מ נ' סרנו

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת שרה דותן): אין להשלים עם מצב בו מוכר אדם מכשירים אלקטרוניים המאפשרים צפייה בערוצים שלא דרך החברות המפעילות אותם.

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א מיום 2.2.2017 [ת"א 5190-01-15], שדחה את תביעת המערערת לחיוב המשיב בתשלום פיצויים בשל טענתה להפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט. המערערת היא מפיקת שידורי הספורט בערוצים "ספורט 1", "ספורט 2" ו"ספורט 1 HD". המערערת טענה כי המשיב מפעיל עסק מסחרי, העוסק במכירת ממירים שיתופיים, באמצעותם ניתן לצפות בשידורי המערערת ללא רכישת חבילת ספורט דרך מפעילות הטלוויזיה הרב-ערוצית.

המערערת תבעה את המשיב לאחר שהאחרון התקין ממיר שיתופי בדירה של חוקר פרטי מטעם המערערת. ביהמ"ש השלום דחה את התביעה וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לפיה היא בעלת זכויות יוצרים במשדרים ששודרו בערוצי הספורט וכי ממילא לא הוכיחה כי המשיב התעשר על חשבון זכויות אלה. מכאן הערעור.

נפסק: אין להשלים עם מצב דברים בו אדם ימכור מכשירים אלקטרוניים המאפשרים צפייה בערוצים שלא דרך החברות המפעילות אותם, וזאת בתשלום סמלי, בה בעת שאזרח מהשורה משלם טבין ותקילין על-מנת לצפות בהם בדרך המקובלת, וכתוצאה מכך יתעשר על חשבון עמלו של אחר, אשר שילם ממיטב כספו ועמלו תמורת הזכות לשדר את המשדרים. אולם, על-מנת לזכות בתביעה, יש לעבור את משוכת הראיות המבססות את עילת התביעה וזאת אין בערעור זה. דין הערעור להידחות. ביהמ"ש קמא בחן את העובדות לאשורן ואת טענות הצדדים לעומקן, ויש לאשר את מסקנותיו. 

הפקת שידורי ספורט עולה כדי יצירה מקורית לפי סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 [עניין הפרמייר ליג - ע"א 9183/09]. נראה כי למערערת יש זכויות יוצרים באשר להפקת אירועי ספורט המשודרים בערוצי הספורט. ברם, המערערת טוענת לזכות יוצרים גורפת בכל הנוגע לערוצים, מבלי להתייחס לתוכן זה או אחר, וזאת בשל בעלותה על הערוצים. ביהמ"ש קמא קבע כי אין לראות במערערת בעלת זכות היוצרים בכל המשדרים, הואיל ולא הוכיחה את טענתה לפיה היא האוחזת הבלעדית בישראל בזכויות המסחור והשידור למפעלי ספורט רבים. הצדק עם ביהמ"ש קמא.

קיימות 2 דרכים להוכחת טענת המערערת. האחת, להוכיח את בעלותה על ערוצי הספורט, ומאחר שקיימת חזקת "יוצר היצירה" לפי סעיף 64(1) לחוק, והפקת השידורים על-ידי המערערת כמוה כיצירה, הרי שהופרה זכות היוצרים שלה. השנייה, להוכיח כי יש לה זכויות יוצרים בכל יצירה ויצירה המופקת על-ידה, באמצעות ראיות המעידות על הפקת השידורים. אין מחלוקת כי המערערת הפיקה משדרי ספורט בערוצים, כפי שהוכח לא אחת בפסיקה אליה הפנתה המערערת, אולם קיים פער מהותי בין זכות יוצרים בהפקה זו או אחרת לבין הטענה לזכות יוצרים בשל הבעלות על הערוצים.

באשר לסעיף 64(1), המערערת כלל לא הוכיחה את בעלותה על הסמלים המופיעים על היצירות וממילא לא הוכחה בעלותה על הערוצים. משכך, אין לקבוע חזקה לפיה המערערת היא יוצרת כלל היצירות המשודרות בערוצים, וממילא על-מנת לתבוע הפרת זכות יוצרים על המערערת להוכיח את זכויותיה בכל יצירה לגופה. משלא הוכיחה המערערת כי היא בעלת ערוצי הספורט וכי יש לה זכויות יוצרים במשדרים שנטען כי הם מופקים על-ידה, הרי שלא הוכחה הפרת זכויותיה. באשר למסמך שהציגה המערערת, הרי שאין במסמך הפקה יחיד, שאינו נהיר דיו, כדי לבסס טענה לזכויות יוצרים. משלא הוכחה הבעלות כאמור, אין טעם לדון ביתר טענות המערערת.