ת"א 19601-06-15 קלאב 4 יו - פיתוח עסקי בע"מ נ' מימון ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט אבי שליו): התקבלה תביעת לשון הרע אודות פרסום מכפיש בבלוג, שכוון כנגד חברה המספקת שירותים להשתתפות בהגרלות הלוטו.

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת היא חברה העוסקת במתן שירותים להשתתפות בהגרלות הלוטו. הנתבע 1 הוא אביו של אחת מבעליה ומנהליה של התובעת, ומצוי עמו בסכסוך. הנתבע 2 הוא מיסטיקן המפעיל בלוג ברשת, בו הוא מעלה כתבות, בין היתר בנוגע לחברות דוגמת התובעת. התובעת טענה כי הנתבע 1 יצר בלוג, במסגרת אתר הנתבע 2, שכל תכליתו הכפשת התובעת והעלאת טענות כי היא מרמה את לקוחותיה. נטען כי בהמשך לפרסום מופיעות תגובות גולשים בדבר התרמית לכאורה שמבצעת התובעת. התובעת טענה כי הפרסום, כותרתו, והתגובות הנלוות לו מהווים דברי לשון הרע כלפיה. 

הנתבעים טענו כי הנתבע 1 פנה אל הנתבע 2 וביקש כי יכין עבורו כתבה כנגד התובעת, שלטענתו פועלת בתרמית. הנתבעים טענו כי האמור בכתבה, שנכתב בעקבות תחקיר שערך הנתבע 2, חוסה תחת הגנת "אמת בפרסום", וכי יש בפרסום עניין ציבורי. עוד טענו הנתבעים להגנת תום הלב. התובעת עתרה לסעד זמני שיורה על הסרת הפרסום וביום 18.6.2015 הורה ביהמ"ש לנתבעים להסיר את הפרסום ולא להחליפו בפרסום אחר.

נפסק: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע שלשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לבוז או ללעג, לבזותו או לפגוע בעסקו. החוק חל גם על תאגיד. האמור בראש העמוד מייחס לתובעת תרמית והדבר מצוין במפורש. מדובר בהאשמה חמורה העלולה לבזות את התובעת ולמנוע מלקוחות להתקשר עמה ובכך לפגוע בעסקיה. ניתן לסווג את הדברים האמורים בכותרת ובכותרת המשנה כלשון הרע.

בגוף הבלוג צוין הוסבר לקורא מדוע מילוי טפסי לוטו באמצעות התובעת אינה משתלמת עבורו ובנוסף צוין כי לא נעשה שימוש בסטטיסטיקאים הממלאים את הטפסים, אלא במכונה העושה זאת באופן אוטומטי. הבלוג עצמו מפרש את הכותרת וכולל הסבר לגבי שיטת העבודה של התובעת והוא עלול להרתיע לקוחות פוטנציאליים מלהתקשר עמה ולפיכך גם תוכן הפרסום הוא בגדר לשון הרע. הפרסום זכה לתגובות (טוקבקים) אוהדות ומפורטות, הכוללות אמירות חמורות ומכפישות כנגד פעילות התובעת. משהתגובות מציגות את התובעת כחברה הפועלת בתרמית ובנוכלות, ברי כי כשלעצמן הן מהוות לשון הרע.

הנתבע 2 הוא שהעלה את הפרסום בבלוג, כתב את תוכנו והוא בעל היכולת הטכנית להסירו או לעורכו. לנתבע 2 נתונה גם השליטה על התגובות לפרסום, הוא יכול לסננן או להסירן, ולפיכך הוא אחראי לפרסום בכללותו [עניין ליבנה - ע"א 51326-10-15; רע"א 8562/16]. הנתבע 1 התקשר עם הנתבע 2 על-מנת שיפרסם בבלוג את הפרסום, ושילם על כך תמורה כספית. ניתן לייחס לו אחריות לפרסום, כבעל חוזה מכוח סעיף 15(3) לפקודת הנזיקין. הנתבע 1 הזמין את הפרסום ולא הוצגה כל אינדיקציה שניסה להתנער ממנו, אלא ההיפך, הוא אישר אותו, עמד מאחוריו ואף עמד בקשר עם הגולשים. על כן הוא אחראי לתוכן הפרסום. הנתבעים הם מעוולים יחד ואחריותם היא ביחד ולחוד.

תחולת הגנת אמת בפרסום - ברור שקיים עניין לציבור בפרסום שתכליתו היא אזהרת צרכנים מפני עוולות. אשר לאמיתות הפרסום, השתמע מהפרסום כי לקוחות התובעת הוטעו לגבי שיטות העבודה ואופן התנהלות התובעת. עמדתו של הנתבע 1 ביחס לבקיאותו אודות התנהלות התובעת היא בגדר התרשמות בלבד, והוא לא הציג אינדיקציות כלשהן להוכחתה. על סמך עדותו לא ניתן להסיק כי קיימת קורלציה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית.

משעמדת התובעת לא נסתרה ולא הובאה כל ראיה ממשית המראה שהתובעת אינה מסבירה ללקוחותיה את הדברים כהווייתם, אין אלא לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח את אמיתות הפרסום בעניין זה. כך גם ביחס לפרסום כי התובעת אינה מלווה על-ידי סטטיסטיקאים. כך גם ביחס לתגובות. 

תחולת הגנת תום הלב - הגנה זו אינה רלבנטית לנתבע 1, שכן הוא לא פעל ממניעים של סיוע לציבור או מתוך חובה מוסרית או חברתית, אלא ממניע נקמני בתובעת ובמנהלה. הפרסום, ככל שהוא נוגע לנתבע 1, לא נעשה בתום לב. העובדה כי הנתבע 2 גובה כספים עבור פרסום הבלוג וסיוע ללקוחות, אינה שוללת אפריורית את הקביעה שפרסום יכול להיעשות בתום לב ושהפרסום נעשה גם ממניע אידיאולוגי (לצד מניע כלכלי).

הנתבע 2 לא ביצע בדיקה מעמיקה כנדרש. למרות שאין עסקינן באמצעי תקשורת בעל משאבים גדולים, אלא בבלוג צרכני, הרי שלאחר שהנתבע 1 פנה אל הנתבע 2 בבקשה לפרסם את הדברים, הנתבע 2 התקשר למוקד השירות של התובעת ושוחח עם נציגה. הוא מיהר לפרסם את הדברים מבלי לבקש את תגובת התובעת ולא היו בידיו כלים מספקים לבסס את הקביעות בגוף הפרסום. לנתבעים לא עומדת הגנת תום הלב.

באשר לפיצוי הכספי - הנתבעים עומדים מאחורי הפרסום ולא מדובר בתקלה או טעות מצידם. ההאשמות בפרסום די חמורות ויש בהן כדי לפגוע בשמה של התובעת בקרב הלקוחות הפוטנציאליים. מאידך, הפרסום הועלה בבלוג ולא הובאה כל ראיה על תפוצה רחבה שלו או על שיתופים שנעשו ברשת, ועל כן גם לא זכה להד תקשורתי או לתפוצה רחבה. מידת הפגיעה בתובעת היא מצומצת יחסית.

הנתבע 1 (שפעל ממניע נקמני) יפצה את התובעת בסכום כולל של 45,000 ש"ח. מתוך סכום זה ישא הנתבע 2 בסכום של 20,000 ש"ח. מבלי להכריע בסוגיית הסמכות לעניין סעד ההתנצלות, אין הצדקה ערכית לחייב את הנתבעים בפרסום התנצלות שאינם עומדים מאחוריה. משהוסר הפרסום בצו זמני (שהפך לקבוע), אין לתת צו המחייב את הנתבעים לפרסום הודעת תיקון בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק. אין לתת צו בדבר אי-פרסום עתידי, על-מנת שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי של הנתבעים. הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסך 19,000 ש"ח.