(פסק-דין, תביעות קטנות הרצליה, השופט אמיר ויצנבליט): בריונות רשת בין שני נערים גלשה לשיימינג בין ההורים.
העובדות: סכסוך בין שני אבות, שמקורו בתכתובת בין בניהם. התובע הוא אב לילד בכיתה ז' ובנו לומד בכיתה יחד עם הנתבע 2. הנתבעים 1-3 הם הורי הנתבע 2. שני הבנים, יחד עם נערים נוספים, היו חברים בקבוצות סקייפ ווואטסאפ, במסגרתן הוחלפו בין הבנים תכתובות פוגעניות. בין היתר, עודד בן התובע את הנתבע 2 להתאבד ואילו הנתבע 2 שלח צילום בו הוא מחזיק סכין, על-מנת לזעזע את חבריו ולהפחידם כי הוא עלול לממש את הפצרותיהם כי ישלח יד בנפשו.
לאחר שהתובע לא השיב לפניותיו של הנתבע 1 בעניין התכתובת בין הבנים, הנתבע 1 פרסם פוסט ציבורי בפייסבוק. בפוסט זה תיאור הנתבע את המקרה, הלין על התנהלות התובע ופרסם את פרטיו, מקום עבודתו ודרכי יצירת הקשר עמו. בתביעתו, הלין התובע הן על ההודעות ששלח הנתבע 2 לבנו והן על פרסומי הנתבע 1 בפייסבוק. במהלך הדיון בתובענה צמצם התובע את תביעתו לפרסומים בפייסבוק והסכים למחיקתם של הנתבעים 2 ו-3 מההליך.
נפסק: בריונות רשת (cyberbullying) היא תופעה חמורה אשר למרבה הצער שכיחותה הולכת וגדלה בקרב בני נוער. התפשטותה נובעת מהשימוש הגובר של בני נוער במחשבים, באינטרנט וברשתות חברתיות מקוונות. מקרה זה הוא דוגמה חמורה לבריונות רשת בין נערים והמחשה של תוצאותיה האפשריות. אין דרך טובה יותר מהעברת מסר חינוכי לבני נוער מאשר דוגמה אישית. אלא שלמרבה הצער, שני האבות לא נהגו באופן המהווה דוגמה אישית לילדיהם.
התובע, התעלם מפניותיו הרבות של הנתבע 1 אשר ביקש ממנו לטפל בהתבטאויות בנו. הנתבע 1, אף שניתן להבין לליבו ולמצוקתו, המשיך בקו הפסול של הנערים כשפרסם פוסטים מביישים בפייסבוק, העולים כדי עוולה אזרחית. הפוסטים שפרסם הנתבע בפייסבוק עולים כדי לשון הרע. היה בהם כדי להשפיל את התובע ולבזותו. ההתרשמות היא כי המטרה העיקרית בפרסום הפוסטים לא היתה רק לזכות בתשומת לבו של התובע, אלא שהם נעשו לשם ביוש התובע (shaming). עוצמת הפגיעה בתובע אף נבעה מכך שהפוסטים פורסמו בתפוצה ציבורית וכן תורגמו לאנגלית.
לא עלה בידי הנתבע לשכנע בדבר תחולתה של הגנה בדין לגבי הפרסומים שעשה. יש טעם בטענה כי הדברים שנאמרו בפוסט הם אמת, אך אין בפרסום משום תועלת לציבור. אכן, יש להכיר בערך הטמון בחרות הפרט בעת המודרנית לפרסום פוסטים ברשתות חברתיות, כאוות נפשו ובתפוצה ציבורית, וזאת כחלק בלתי נפרד מחופש הביטוי. אלא שמנגד, יש לתת את הדעת לכך שהנתבע 1 הביא לידיעת הציבור מקרה פרטי ואישי שלו, בינו לבין אדם פרטי אחר. במסגרת העניין הציבורי יש גם לתת את הדעת לאופן שבו נעשה ונוסח הפרסום וכן למידתיותו.
הנתבע 1 יכול היה להשיג את המטרה בפרסום באמצעים פוגעניים פחות. אין קשר ענייני בין תוכן הפרסום לבין צירוף פרטי ההתקשרות המלאים של התובע. גם לא היה טעם רב בפרסום הפוסט לאנגלית, ונראה שתכליתו העיקרית של התרגום הייתה הרחבת התפוצה והעצמת הפגיעה בתובע. באותו אופן גם לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב, שכן הנתבע לא פעל בתום לב.
אשר לשיעור הפיצוי, יש לקחת בחשבון את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, את התפוצה הנרחבת של הפרסומים ואת סירוב הנתבע 1 להסרתם. מנגד, התובע לא הוכיח נזק קונקרטי מאותם פרסומים ודרך ניסוח כתב התביעה מובילה למסקנה כי יש לייחס לטענות התובע מהימנות ומשקל פחותים. יש גם לתת משקל למצוקת הנתבע 1 באותה עת, מכך שהתובע לא נענה לפניותיו. הנתבע 1 יפצה את התובע ב-7,500 ש"ח.