(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): המחוקק לא חייב את ביהמ"ש בפסיקת הפיצוי, אלא הותיר זאת לשיקול דעתו.

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 49785-12-16], שדחה את רוב תביעתו של המבקש נגד המשיבים. בתביעתו טען המבקש, בין היתר, כי המשיבים שיגרו לו 19 הודעות פרסומת בדוא"ל, תוך הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וכן הוראות חוק הגנת הצרכן.

נפסק: דין הבקשה להידחות. המקרה אינו נכנס לגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק-דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות. מסקנות ביהמ"ש קמא תחומות לגדר המחלוקת בין הצדדים. לא נגרם עיוות דין למבקש ואין טעות ממשית המצדיקה התערבות.

טענתו העיקרית של המבקש היא כי תוכן המסמכים שצירפו המשיבים לכתב הגנתם היה שונה במועדים הרלבנטיים להליך. המבקש כינה את פעולת המשיבים כ"זיוף בוטה". טענה זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש קמא וביהמ"ש מסכים עם מכלול הנימוקים שפורטו בפסק-הדין. טענת ה"זיוף" עלתה רק בעת הדיון והיתה מפתיעה ושונה מחזית המחלוקת בכתבי הטענות. יש לזקוף לחובת המבקש את העלאת הטענה בהפתעה. כשחקן מנוסה, יכול היה לבקש את תיקון כתב התביעה.

לביהמ"ש אין כל אינדיקציה אודות מהימנות ואמינות האתר ממנו הוצאו המסמכים שהגיש המבקש (ארכיב האינטרנט - Archive.org), שנועדו להראות את תוכן המסמכים באתר המשיבים במועד הרלבנטי. המבקש לא הביא עמו איש מקצוע או גיבה את המסמכים שביקש להציג בחוות דעת מקצועית. המבקש לא הרים את נטל הראיה להראות כי המסמכים היו שונים במועד הרישום לאתר המשיבים.

לפי כתב התביעה המבקש לא העמיד כפלוגתא את עניין הסכמתו למשלוח ההודעות ונקודת המוצא היא כי הודעות הפרסומת שנשלחו למבקש בין התאריכים הרלבנטיים נשלחו בהסכמתו. טענת המבקש בדבר העדר הסכמתו למשלוח הודעות פרסומת היא בגדר טענה חדשה המהווה הרחבת חזית. 

ביהמ"ש קמא קבע כי ההודעות שנשלחו לאחר הודעת הסירוב ועד לביצוע ההסרה אינן עולות כדי הפרה של הוראות החוק, ממספר טעמים. אין צורך להידרש לטענות המבקש ביחס לכך. ביהמ"ש קמא ביסס את המסקנה לפיה התנהלות המשיבים, לאחר משלוח הודעת הסירוב של המבקש, היתה תקינה. מסקנת ביהמ"ש קמא כי אין במשלוח הודעות אלה משום הפרה של הוראות החוק נכונה ואין מקום להתערב בה.

באשר לטענת המבקש בנוגע לאי-פסיקת פיצויים חרף העובדה שנקבע כי המשיבים לא ציינו את המילה "פרסומת" - סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע כי ביהמ"ש רשאי לפסוק לנמען פיצוי ללא הוכחת נזק. סעיף 30א(י)(3) קובע את השיקולים שישקול ביהמ"ש לצורך כך. המחוקק לא חייב את ביהמ"ש בפסיקת הפיצוי, אלא הותיר זאת לשיקול דעתו. במקרים מתאימים רשאי ביהמ"ש שלא לפסוק פיצוי, אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפיצוי המבוקש. ביהמ"ש קמא מנה את הסיבות להחלטתו שלא לפסוק פיצוי ואין מקום להתערב בקביעתו. דין בקשת רשות הערעור להידחות. אין צו להוצאות.