(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת יעל מרמור דומב): הודעות אישיות הנשלחות למבוטחים אודות סיום תקופת הפוליסה אינן נחשבות דבר פרסומת, למרות שמטרתן המשנית היא חידוש הפוליסה אצל המבטח.

העובדות: התובע, לקוח של הנתבעת, טען כי הנתבעת פגעה בפרטיותו וכן הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בכך ששלחה אליו 4 מסרונים, הודעת דוא"ל וכן 13 שיחות טלפוניות של נציגיה. הנתבעת טענה כי השיחות וההודעות שנשלחו לתובע אינן דבר פרסומת, אלא הודעות אישיות הנשלחות למבוטחים בהתאם להסכם ההתקשרות בין הצדדים, וכי הן נועדו להבטיח למבוטחיה רצף ביטוחי.

נפסק: ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת". ההודעות שנשלחו לטלפון הנייד של התובע מודיעות לו כי הביטוח שלו עומד להסתיים. חלק מההודעות פונות לתובע בשמו הפרטי. גם השיחות הטלפוניות נגעו כולן לחידוש פוליסת ביטוח הרכב שעמדה להסתיים. ההודעות שנשלחו, כמו גם השיחות, הן אכן הודעות אישיות שמטרתן עדכון הלקוח במידע חיוני לו בדבר סיום תקופת הביטוח והצורך לחדשו. נכון הוא כי בהודעות טמונה מטרה נוספת, והיא שהתובע יחדש את הביטוח אצל הנתבעת, אולם מדובר באינטרס משני, כאשר המטרה העיקרית היא הטבה עם המבוטח. קביעה כי מדובר בפרסומת תגרום לפגיעה בלקוחות חברות הביטוח וזו אינה מתיישבת עם תכלית הסעיף [עניין לאומית שירותי בריאות - רת"ק 56184-09-16].

האיסור הקבוע בסעיף 30א לחוק אינו חל על שיחות טלפון אנושיות. באשר לטענת התובע לפגיעה בפרטיותו, הרי שהתובע מסר את פרטיו לנתבעת במסגרת ההתקשרות ביניהם, כאשר שיחות הטלפון וההודעות נועדו להיטיב עמו ובוצעו בתקופה הקצרה טרם פקע תוקף הביטוח. התובע לא הראה כל פגיעה או נזק בפועל כתוצאה משיחות הטלפון או ההודעות. אף אם היה בשיחות אלה כדי לגרום לו לאי-נוחות מסוימת, אין הן עולות כדי "הטרדה" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. התביעה נדחתה.