ת"א 12106-07-12 שיפוני נ' רפפורט ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת רונית פינצ'וק-אלט): העברת הודעת דוא"ל הכוללת קישור לכרזת "מבוקש" באתר האינטרפול, אינה מקימה עילה לתביעת לשון הרע בנסיבות העניין.

העובדות: התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעים הוציאו לשון הרע אודותיו במספר פרסומים, לרבות באמצעות דוא"ל. לטענתו, המניע לפרסומים היה חששם של הנתבעים כי הייעוץ המשפטי אותו התובע החל לספק לדיירי שכונה בבת-ים, ביחס לפרויקט "פינוי-בינוי", יוביל את לקוחותיו למסקנה שהנתבעים מוליכים אותם שולל בניסיון להחתים אותם על הסכם המפקיר את זכויותיהם.

הנתבעת 1 היוא יו"ר נציגות הדיירים ומי שנטען כלפיה כי היתה ממונה מטעם הנתבעים 3-4 על החתמת הדיירים בפרויקט בבת-ים. הנתבע 2 שימש כיועץ המשפטי של הנתבעת 4. הנתבע 3 הוא מבעלי הנתבעת 4 ודירקטור יחיד בה והנתבעת 4 היא חברה שעיסוקה בהתחדשות עירונית.

נפסק: עניין התביעה במספר פרסומים שנטען כי נעשו על-ידי הנתבעים 1-2, במעורבות הנתבעים 3-4. התובע טען כי מסכת האירועים החלה בדוא"ל שנשלח על-ידי הנתבע 2 לנתבעת 1, ובו קישור לאתר האינטרפול, שם הוצגה כרזה בה נראה התובע כעבריין נמלט וכמי שמבוקש בחשד לשורת עבירות בבלארוס. עם קבלת הדוא"ל, החליטה הנתבעת 1 להעבירו למי שעמד בראש המתנגדים להסכם ה"פינוי-בינוי" ואיימה כי במידה והתובע לא יחזור בו מכוונתו לייצג את הדיירים, תודבק הכרזה על דלתות הבתים בשכונה.

מאחר והתובע לא נענה לדרישה, מימשה הנתבעת 1 את איומה וביצעה פרסומים נוספים ביחס לתובע, ובשיחות טלפוניות שערכה עם חברי נציגות ועם דיירים אחרים כינתה הנתבעת 1 את התובע בשלל כינויים. התובע טען כי בהתנהגות זו הכפישה הנתבעת 1 את שמו ויצרה מצג לפיו מדובר בפושע מסוכן הנמלט מרשויות החוק, וזאת מבלי שערכה בדיקה בדבר קיומה של תשתית עובדתית לטענות אלה.

הדואר האלקטרוני אותו העבירה הנתבעת 1 עולה כדי לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, היות ויש בו כדי להשפיל את התובע וכן הוא עלול לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו של התובע. מכלול הטקסט שכתבה הנתבעת 1 במסגרת ההודעה, יחד עם שילוב הקישור, יש בו, ולו במשתמע, כדי לשון הרע. ביחס לטענת הנתבעת 1 כי אין מדובר בפרסום לשון הרע, משום שמדובר בפרסום באינטרנט, הרי שהנתבעת 1 לא הציגה בסיס משפטי לטענה כי פרסום שנעשה בדוא"ל אינו נכנס לגדר פרסום לפי סעיף 2 לחוק.

הודעת הדוא"ל שהעבירה הנתבעת 1 למספר נמענים עולה כדי פרסום לשון הרע. הנתבעת 1 לא הוכיחה את מלוא התנאים המצטברים הדרושים על-מנת לחסות תחת הגנת סעיף 15(2) לחוק ולפיכך טענת ההגנה נדחתה.

ביחס לטענת ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק, הנתבעת 1 הוכיחה שבנסיבות העניין הודעת הדוא"ל אותה העבירה היתה לשם הגנה על עניין כשר שלה וכן על עניינם הכשר של אנשי הנציגות אליו הועבר. הנתבעת 1 שימשה כיו"ר נציגות הדיירים והיתה לה אחריות ותחושת מחויבות עליה היא עמדה בעדותה כמי שפועלת בשם חברי הנציגות ובעלי הנכסים. משכך, יש לראות בפרסום כפרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי של "מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". ראוי אף לציין כי העובדה שהנתבעת 1 שלחה את הדוא"ל לחברי הנציגות בלבד, יש בה משום יסוד אובייקטיבי נוסף המעיד על תום ליבה וכי היא פעלה כך שתפוצת הדוא"ל תהא מידתית ומוגבלת לאלו שרלוונטיים לעניין.

הנתבעת 1 הוכיחה כי הפרסום שעשתה לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, ובשים לב לחשדות שהיו כלפי התובע כפי שהופיעו נכון לאותה עת באתר האינטרפול, סוג ההתקשרות שעמדה על הפרק, הנמענים שאליהם הופנה הפרסום ותוכנו של הפרסום - תוכן הנכנס לגדר מתחם הסבירות ביחס לתכליתו, בשים לב לסוג האתר והציפייה הסבירה כי המידע בו נכון והעדר הרלבנטיות בנסיבות אלה מהנתבעת 1 לבדוק את אמיתות הפרסום המופיע באתר האינטרפול, בשים לב לסוג האתר וסוג הפרסום, ובשים לב לתפקידה כיו"ר הנציגות וחשיבות הצורך במתן אזהרה מהסוג שניתן בזמן אמת. 

הפרסום אותו ביצע הנתבע 2 הוא פרסום מותר מכוח סעיף 13(10) לחוק וכן מכוח סעיף 13(11) לחוק. אין גם יסוד לתביעה נגד הנתבעים 3-4. התביעה נדחתה.