(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת ד"ר דפנה אבניאלי): הרשות להשתמש באינטרנט בעבודות שיצר התובע לפני העסקתו בחברה, פסקה עם תום עבודתו בה.
העובדות: התובע עבד כמנהל שיווק, פיתוח ועיצוב בנתבעת, עד לפיטוריו. הנתבעת עוסקת בהקמה ייזום וניהול של תערוכות וקונגרסים. התובע היה אחראי לעיצוב וצילום דוכני תערוכות של הנתבעת. התובע טען, בין היתר, כי העביר למחשבו בחברה "תיק עבודות", שכלל עשרות צילומים מלפני תחילת עבודתו בחברה, וכי החברה השתמשה ביצירות ללא ידיעתו והעלתה אותן לאתר החברה ללא רשותו. התובע טען כי הנתבעת ידעה היטב כי התכנים שהעביר לה הם קניינו הפרטי, שכן הנושא הוסדר בהסכם בין הצדדים. הנתבעת טענה, בין היתר, כי השימוש ביצירות נעשה בהתאם לרשות מפורשת שניתנה לה מאת התובע. הנתבעת טענה בנוסף כי ההסכם עליו מסתמך התובע (כתב התחייבות לשמירת סודיות, זכויות קניין ואי-תחרות) לא הובא לחתימתה בנוסחו הנוכחי.
נפסק: אין לקבל את טענת הנתבעת בנוגע לאופן החתימה על ההסכם ונפקותו המחייבת כלפי החברה. די בחתימתו של עובד הנתבעת על ההסכם, לצד חתימת העובד, כדי לחייב את החברה ואין לקבל את טענתה כי המסמך חסר נפקות כלפיה. הנתבעת טענה כי ההסכם זויף על-ידי התובע. לאחר בחינת טענות הצדדים לעניין ההבדלים בנוסחי ההסכם, יש להטיל ספק באותנטיות ההסכם. אין ספק כי מדובר במסמך שונה מהותית מההסכם המקורי. יש צדק בטענות הנתבעת לפיהן מטרת ההסכם המקורי הייתה לוודא כי העובד מתחייב לשמור בסודיות מידע שהגיע לידיעתו מתוקף עבודתו בחברה, ולהקנות לה זכויות קניין רוחני. ההסכם שהציג התובע נוטל את העוקץ מייעודו של ההסכם המקורי וקובע כי לחברה לא תהיינה זכויות קנייניות בתוצרי עבודת התובע. המסקנה היא כי התובע לא הוכיח כי ההסכם שצורף לתביעה הוא ההסכם עליו חתמו הצדדים ולכן אין לו תוקף מחייב כלפי הנתבעת.
יחד עם זאת, יש עדיין לבחון האם הופרו זכויותיו של התובע לפי חוק זכות יוצרים. הנתבעת לא חלקה על טענת התובע לפיה יש לו זכות יוצרים ביצירות בהן עשתה שימוש. טענתה היא כי התובע נתן לה את רשותו המפורשת לעשות שימוש בתמונות, ללא הגבלת זמן, וכי הוא זה שהעלה את התמונות לאתר החברה. אין חולק כי התובע נתן את הסכמתו להעלות את תמונותיו לאתר הנתבעת למשך תקופת עבודתו בחברה. טענתו היא כי מרגע שחדל לעבוד בחברה ודרש את הסרתן של התמונות, היה על הנתבעת לכבד את דרישתו ולהסיר את התמונות באופן מיידי.
אכן, כטענת הנתבעת, דרישת הכתב בחוק זכות יוצרים (לעניין סעיף 37(ג) לחוק) אינה דרישה מהותית אלא דרישה ראייתית. השאלה הדורשת הכרעה היא האם הנתבעת עמדה ברף הראייתי הנדרש להוכיח את הסכמת התובע ורשותו לעשיית שימוש ביצירותיו. התובע לא רק הסכים כי הנתבעת תעשה שימוש בתמונותיו, אלא אף סייע בבניית האתר בו הוצגו. בעדותו, התובע אישר באופן מפורש כי היה מודע לכך שתמונותיו הועלו לאתר ואף נתן לכך את הסכמתו.
התובע נתן את הסכמתו כי הנתבעת תעשה שימוש ביצירותיו, עם הקמת אתר האינטרנט וכל עוד עבד בחברה. לאחר סיום עבודתו, פנה התובע בדרישה להסיר את כל יצירותיו. אין יסוד לטענת הנתבעת כי התובע התיר לה לעשות שימוש ביצירותיו גם לאחר פיטוריו. מרגע שנשלחה הדרישה להסרת התמונות, הן הוסרו לאחר פרק זמן של כחצי שנה עד שנה. הנתבעת היא בעלת זכויות היוצרים בתמונות שיצר התובע במהלך עבודתו בחברה, כאמור בסעיף 34 לחוק (התובע לא הוכיח כי הוסכם אחרת). התובע אישר כי נותרה רק תמונה אחת שלו מהתקופה שלפני תחילת עבודתו בחברה (לאחר שהנתבעת הסירה את יתר התמונות). הנתבעת אינה חולקת על זכותו המוסרית של התובע בתמונות.
יש לקבל את טענת התובע לפיה אישר לתובעת להשתמש ביצירותיו הקודמות (שנוצרו לפני תחילת עבודתו אצלה) רק למשך תקופת עבודתו בחברה. יחד עם זאת, התובע לא מיהר להעמיד את הנתבעת על טעותה ולא דרש באופן מפורש כי לא ייעשה שימוש ביצירותיו לאחר פיטוריו. התובע זכאי לפיצוי על הפרת זכויות היוצרים שלו וזכותו המוסרית, רק ביחס לתקופה שתחילתה ביום שליחת מכתב הדרישה להסרת התמונות ועד ליום הסרתן בפועל. התובע זכאי לפיצוי גלובלי בסך 7,500 ש"ח וכן תשלום הוצאות בסכום כולל של 3,000 ש"ח. ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעת שימוש ביצירותיו הקודמות של התובע.