(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, השופטת נועם חת מקוב): התובע טען כי בין השנים 2014-2016 הנתבעת שלחה אליו 25 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, חרף בקשותיו להסרה, ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. מספר הטלפון הנייד שלו נמסר לנתבעת עת שהיה מועסק אצלה ובעקבות הצטרפותו למועדון הלקוחות של הנתבעת, אך התובע אינו זוכר כי אישר קבלת דבר פרסומת. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע ביקש כי יונפק לו כרטיס אשראי שלה וכי אישר לנתבעת שימוש שיווקי במידע האישי שמסר. עיקר הדיון עסק בבקשות ההסרה ששלח התובע. נפסק - יש לדחות את התביעה. לא ידוע לביהמ"ש מדוע התקבלו 6 הודעות מן התובע, שתוכנן 3 סימני שאלה. ביהמ"ש מוכן להניח כי התובע לא שיגר סימני שאלה אלא הודעת "בטל". עם זאת וכפי שנפסק בעניין מנדנך [ת"צ 4818-07-10], אין די בשיגור על-ידי התובע כדי לחייב את הנתבעת לחדול משיגור הודעות פרסום, יש להוכיח כי ההודעות נקלטו אצל הנתבעת כהודעות ביטול. מאחר שמערכת קבלת ההודעות ממוחשבת, היא פועלת אך ורק לפי נתונים שנקבעו בה. שלושה סימני שאלה אינם מפעילים את מנגנון ההסרה. התובע הסכים לקבל הודעות פרסום מהנתבעת ועל כן היא היתה רשאית לשגרן עד לבקשתו להסרה. הנתבעת הסירה את התובע מרשימת התפוצה עם קבלת התביעה. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.