(פסק-דין, שלום נצרת, השופטת רים נדאף): פיצוי בסך 15,000 ש"ח עבור עשרות פרסומי לשון הרע בפייסבוק הוא הולם וראוי בנסיבות העניין.
העובדות: תביעת לשון הרע. התובע, עו"ד במקצועו, טען בין היתר כי הנתבעת נטפלה אליו ללא כל סיבה ופרסמה אודותיו לשון הרע במסגרת עשרות פרסומים, לרבות באינטרנט, ברשת החברתית פייסבוק ובע"פ. הנתבעת לא הכחישה את עצם הפרסומים, אך טענה כי ברקע לדברים עומד פרסום של אחיינה באשר להתנהלות התובע כלפיו. הנתבעת ציינה, בין היתר, כי לאחר שנחשפה לפרסום זה נקלעה לסערת רגשות ולכן פרסמה את הדברים. לטענתה, הדברים המיוחסים לה אינם מהווים לשון הרע, או לחילופין כי הם חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
נפסק: התובע ייחס לנתבעת 36 פרסומים פוגעניים שונים שהובאו לידיעתו. אין מחלוקת באשר לאלמנט הפרסום, שכן הנתבעת אינה מכחישה כי פרסמה את המיוחס לה, אלא ניסתה מדוע פירסמה את הדברים ומה היה הרקע לכך. עצם הפרסום הוכח והפרסום נעשה בכתב ובפייסבוק והוא עשוי היה להגיע לאדם זולת התובע, כאמור בסעיף 2(ב)(2) לחוק.
חלק מפרסומי הנתבעת כלפי התובע מהווים לשון הרע. אדם שמאשים אדם אחר, שהוא גם עו"ד, בכך שהוא עבריין, מוליך שולל את לקוחותיו, נוכל ועוד, מוציא את דיבתו רעה ועלול לפגוע בשמו הטוב, להשפילו, לבזותו, ויש בכך אף משום ניסיון לפגוע באמינות התובע כעו"ד, במשלח ידו ובמקצועו. גם אם התובע לא מואזכר בחלק מהפרסומים, הרי שבחלק לא מבוטל מהם הוא כן מאוזכר וניתן לדעת בבירור במי מדובר.
לגבי שניים מהפרסומים נקבע כי הם אינם מהווים לשון הרע. באשר ליתר הפרסומים, המסקנה הברורה היא כי קורא סביר יכול להגיע למסקנה כי הנתבעת תיארה את התובע בכינויים קשים ופוגעניים, ואין הם יכולים להיכנס לתחום של "הבעת דיעה" או ביקורת לגיטימית מצד הנתבעת.
הנתבעת טענה להגנת האמת בפרסום ועליה הנטל להוכיח אותה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. היא לא הצביעה על בדל ראיה שמדובר בפרסום שמשקף את האמת, ובכלל זה כי המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות העובדתית במועד הפרסום.
הנתבעת אף טענה להגנת תום הלב. הנתבעת אינה יכולה לחסות תחת הגנה זו הואיל ולא עלה בידה להוכיח כי ביצעה את הפרסומים בתום לב. ביהמ"ש לא שוכנע כי עשיית הפרסומים נעשתה מתוך מניעים טהורים. הנתבעת לא נקטה לפני הפרסומים כל אמצעי סביר כדי לבדוק את אמיתות הדברים והסתמכה בפרסומיה על מקור צד ג' ועל הסקת מסקנות אישיות שלה, השערות וכו'.
חלק מפרסומי הנתבעת לא נכתבו כהבעת דעה, אלא כעובדה, ללא הצגת בדל ראיה מצידה כי בדקה את האמור בטרם העלתה את פרסומיה. גם אם הנתבעת רצתה להביע בפרסומיה דיעה או התרסה כנגד התנהלות התובע, הרי שיש בדבריה משום פרסום שאינו פרסום זהיר ומתון בלשונו. הנתבעת התנסחה בצורה בוטה, מעליבה ומשמיצה כלפיו, שאינה סבירה כלל וכלל, המעידה על חוסר תום לבה בעת ביצוע הפרסום. הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה כי התובע איים עליה ועל בני משפחתה באמצעות פרסומים בוטים בפייסבוק, תוך שימוש בזהויות בדויות והסתרת זהותו האמיתית ככותב הדברים.
הפרסומים אודות התובע היו קשים מבחינת התוכן והמשמעות, אך היקף הפרסום אינו רחב כפי שנטען בכתב התביעה. זמן הפרסום לא היה ארוך ולא כל הפרסומים היו בגדר לשון הרע וכן חלק מהפרסומים היו כפולים. פיצוי בסכום של 15,000 ש"ח יש בו כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין. הנתבעת אף תישא בהוצאות התובע בסך 6,000 ש"ח.