(פסק-דין, שלום עכו, השופטת דנה עופר): תביעת לשון הרע שעניינה פרסומים בפורום אינטרנטי של היישוב לבון. הצדדים הם כולם תושבי היישוב. התובעים הם 4 זוגות של תושבים, שפרשו מחברות באגודה השיתופית ביישוב. הנתבעת, חברת האגודה, משמשת כיו"ר ועדת ילדים ונוער ביישוב. בתחילת 2015 פרסמה ועדת החינוך של היישוב, בפורום, הודעה אודות הפסקת הפעילות בחדר לגיל הרך, בעקבות תלונה שהוגשה על-ידי אחד התושבים (שכן הפעילות התקיימה במבנה ללא היתר בניה). במהלך חילופי דברים בפורום הצביע צד שלישי על "הפורשים" (כינויים של התובעים) כמי שהתלונן על הפעילות במבנה. עניין התביעה בדברים שפרסמה הנתבעת בפורום, כהמשך ישיר לתכתובת זו. התובעים אף הלינו על כך שהנתבעת פרסמה את מכתב הדרישה ששלחו לה. נפסק -  

לא ניתן לראות בדבריה של הנתבעת בפורום משום לשון הרע, שכן אין מדובר אלא במתיחת ביקורת, גם אם נוקבת, על התנהלות ה"פורשים", באופן כללי ובזיקה לנושא מועדון הילדים באופן מיוחד. לא כל ביטוי שאינו יפה הוא בבחינת לשון הרע. במתח שבין חופש הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב, כאשר מתעורר ספק פרשני אם ביטוי מסוים הוא בבחינת לשון הרע ואם לאו, הרי שיש להעדיף את הפרשנות לפיה הוא אינו לשון הרע. באשר לאמירות המיוחסות לנתבעת, אם ניתן לראותן כמשפילות או כמבזות, או לבחור לראותן כהבעת דעה לגיטימית, הרי שההגנה על חופש הביטוי נותנת עדיפות מובהקת לאפשרות השנייה. נוסף על אלו יש לזכור את ה"מרחב" שבו נעשה הפרסום: מרחב המרשתת. לפי פסיקת ביהמ"ש העליון, יש להחיל את דיני לשון הרע הקיימים גם על פרסומים באינטרנט "בשינויים המתחייבים".

בימינו מספקת המרשתת זירה מהירה ותוססת להחלפת דעות, אשר ככלל יש לאפשר בה שיח חופשי, אם כי מוגבל במובן זה שלא ייפגע שמו הטוב של אדם כתוצאה מאותו שיח חופשי. מדובר בפורום אינטרנטי של היישוב, שעוסק מטבע הדברים בעניינים המעסיקים את תושבי היישוב. סוגיית ה"פורשים" היא סוגיה העומדת על סדר היום הציבורי והשיח הציבורי הנוגע להתנהלות בנושא זה מוצא דרכו, באופן טבעי, לפורום. זהו המקום שבו ניתן וראוי לאפשר החלפת דעות חופשית. עצם העובדה שהתובעים אינם חברים בפורום והפרסום נעשה, כטענתם, "מאחורי גבם", כשאין להם יכולת להגיב, אינה הופכת את הפרסום כשלעצמו לפוגעני. הפרסום השני אינו אלא הפצתו ברבים של מכתב הדרישה שקיבלה הנתבעת מהתובעים, בו נרשמו שמות התובעים, וההתייחסות אל מכתב זה כאל "מכתב אהבה". הטענה כי עצם פרסום המכתב מהווה לשון הרע דינה להידחות. התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 11,700 ש"ח.