(פסק-דין, שלום נתניה, השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ): התובע טען כי הנתבעת שלחה לו דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית, ללא הסכמתו, ומבלי שנושא ההודעה כלל את המילה "פרסומת". הנתבעת הכחישה כי ההודעה נשלחה על-ידה או על-ידי מי מטעמה. נפסק - ההודעה כוללת הטבה שניתנה על-ידי הנתבעת והיא מהווה דבר פרסומת לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לפי החוק, על המפרסם לקבל את הסכמת הנמען קודם למשלוח הפרסום. הנתבעת טענה כי ישנן בשוק חברות הפועלות להפצת דברי פרסומת וכי לאחר שהן מקבלות את הקישור שהלקוח לוחץ עליו, הן פונות לחברה שאותה פרסמו באופן עצמאי ומציעות לו לרכוש את ה"לידים" שהשיגו. הנתבעת הסבירה כי היא עובדת עם חברות הרוכשות עבורה לידים וכי התובע התעניין בתחום עיסוקה וכי הנתבעת הגיעה אליו דרך החברה שרכשה עבורה לידים. עוד טענה הנתבעת כי התובע פנה אליה בשנת 2016 ביחס להודעה משנת 2014 וכי פעלה במספר מישורים על-מנת לברר מי הספק, אך כי החקירה לא העלתה דבר. מקובלת על ביהמ"ש גרסתה של הנתבעת כי השיהוי בהגשת התביעה, בחלוף שנתיים ממועד הפרסום, פגע בה באופן שלא ניתן להתחקות אחר השולח ולספק לביהמ"ש את המידע הנדרש. התובע לא הצליח להסביר מדוע המתין זה כה רב ביחס להגשת תביעתו. טענת התובע כי מדובר בפרסום מטריד לא הוכחה, לאור העובדה כי מדובר בפרסום בודד. יש לזכור בנוסף כי התובע התעניין בשירותי הנתבעת ועל כן סביר שיישלח אליו דבר דואר בעניין זה. השיהוי שנקט התובע מעורר תמיהה נוספת לאור העובדה כי בתקופה זו הגיש מספר לא מבוטל של תביעות ספאם. ההשתהות במקרה זה מעוררת חשד כי התובע המתין לקבלת דברי פרסום נוספים מהנתבעת על-מנת לבסס את תביעתו ומשלא עלה הדבר בידו, הגישה כפי שהיא. התובע לא סיפק הסביר מניח את הדעת מדוע הגיש את תביעתו בסדר דין מהיר ולא כתביעה קטנה. שקילת התכלית החברתית של החוק לאור נסיבות המקרה, בו הוגשה תביעה בגין פרסום בודד שנשלח לתובע לפני שנתיים, בהמשך להתעניינותו במוצרי הנתבעת בעבר, מובילה למסקנה כי יש לדחות את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 300 ש"ח.