(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 12032-10-15], שדחה את תביעת המבקש לפיצוי מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ביחס לשני מסרונים שנשלחו אליו, לטענתו, ללא הסכמתו. המשיבה, המפעילה בית ספר למחול, טענה כי ילדי המבקש היו פעילים בעבר בחוגים שלה וכי בתקנון שעליו חותמים לקוחותיה נקבע כי המשיבה רשאית לשגר דברי פרסומת (לא צורף תקנון חתום על-ידי המבקש). ביהמ"ש קמא דחה את התביעה, בין היתר משום שהמבקש לא הציג את מכשיר הטלפון עליו ניתן להציג את ההודעות; עדיפה גרסתה העובדתית של המשיבה לפיה ניתנה מראש הסכמה למשלוח ההודעות; אמנם ההודעות לא כוללות את המילה "הסר", אך חיוב המשיבה בפיצוי יחטא לתכלית החוק ומטרותיו. מכאן בקשת רשות הערעור. נפסק - דין הבקשה להידחות. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות היא מחמירה במיוחד, ותינתן רק במקרים חריגים ביותר. במקרה דנן אין סוגיה המצריכה חריגה מהכלל ומתן רשות ערעור. הנושאים שנדונו בפסק-הדין כבר הוכרעו ברמה העקרונית על-ידי ביהמ"ש העליון. אין בפסק-הדין בעניין שגב [רת"ק 13905-06-16] לשנות ממסקנה זו, ממספר נימוקים: 1. במקרה דנן ביהמ"ש קמא קבע כי בשל היעדר הטלפון ממנו ניתן היה לראות את הודעות המקור, לא הוכחה העובדה המרכזית שבבסיס התביעה; 2. בעניין שגב הוגשה התביעה ביחס ל-35 מסרונים פרסומיים ונפסק סכום זעום ביחס לכמות המסרונים שנשלחה. במקרה זה עסקינן למעשה בהודעה אחת, שנשלחה בטעות פעמיים במהלך דקה אחת, ולא הייתה כל הטרדה המצדיקה פיצוי; 3. סעיף 30א(י)(1) מאפשר פסיקת פיצוי ("רשאי"), כאשר שוגר דבר פרסומת "ביודעין" בניגוד להוראות החוק. במקרה דנן, נקבע כי המסרון האחד, שנשלח בטעות פעמיים בתוך דקה, אינו עונה להגדרת "ביודעין" ואף לא היה מקום לפסוק פיצוי לפי תכליות החוק. אין צו להוצאות.