ת"א 14264-11-14 כנפו נ' גינזבורסקי

(פסק-דין חלקי בשאלת האחריות, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן): יש להסתכל על הפרסומים בפייסבוק כמכלול, כחלק מקמפיין, כאשר קוראי הפוסטים של הנתבע, לפי מבחן אובייקטיבי, היו עשויים לקבל את הרושם כי התובע מושחת.

העובדות: תביעת לשון הרע שעניינה בפרסומים של הנתבע במסגרת חמישה עמודי פייסבוק שהפעיל. התובע טען כי מדובר ב-52 פרסומים לפחות ואילו הנתבע טען כי מדובר בלא יותר מ-14 פרסומים. הפרסומים ייחסו לתובע שחיתות בנוגע לפעילותו בוועדה המקומית לתכנון ובניה באשדוד (ביחס להליך אישור מע"ר דרום - פרויקט נדל"ן שאמור לקום בקרבת חוף ימה של אשדוד).

התובע, תושב אשדוד ועו"ד בהכשרתו, שימש בתקופה הרלבנטית כמ"מ ראש עיריית אשדוד וכיו"ר ועדת משנה לבניין ערים בעיריית אשדוד. הנתבע הוא דמות פוליטית באשדוד ופעיל חברתי וציבורי. כחלק מפעילותו הציבורית, הנתבע מפרסם במדיות שונות ביקורת על תוכנית מע"ר דרום.

התובע טען, בין היתר, כי הפרסומים מציגים אותו כמושחת וכי הם נערכו כקמפיין אחד ממושך, בעיתוי שתחילתו יום לאחר הכרעת הדין ב"פרשת הולילנד", תוך שימוש במלל ובתמונות המקשרות בין פעילותו בוועדה לבין פרויקט הולילנד בירושלים. הנתבע טען, בין היתר, כי כל שעשה היה במסגרת פעילותו הציבורית והחברתית וכי מתח ביקורת לגיטימית על מהלכיו של התובע שנועדו לקדם את מע"ר דרום.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. הפרסומים מהווים קמפיין שיש בו משום פרסום "לשון הרע" נגד התובע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. חלק מהפרסומים מהווים לשון הרע בעוד חלקם אינם כאלה, אך יש להסתכל על הפרסומים כמכלול, כחלק מקמפיין, כאשר קוראי הפוסטים של הנתבע, לפי מבחן אובייקטיבי, היו עשויים לקבל את הרושם כי התובע מושחת, פרויקט מע"ר נגוע בשחיתות כדוגמת "הולילנד ירושלים" וכי התובע פעל בשחיתות למען חבריו היזמים. אין צורך לבדוק בזכוכית מגדלת כל מילה ומילה בכל פרסום ופרסום.

הפרסומים אינם חוסים תחת ההגנות בסעיפים 14 ו-15 לחוק. לא עומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום". לא הוכח כי התובע היה מצוי בניגוד עניינים בתפקידו כיו"ר הוועדה המקומית בשל יחסיו עם יזמים בעלי זכויות במקרקעין שבתחום מע"ר. לא הוכח כי קביעת ישיבת הוועדה המקומית במהלך מבצע "צוק איתן" נבעה מרצון ל"חטוף" החלטה או לנטרל התנגדות ולא הוכחה "שחיתות" שדבקה בתובע בכל הקשור לתוכנית מע"ר דרום. 

הנתבע לא פעל בתום לב. לא התקיימו בעניין זה נסיבות אישיות שהצדיקו את הפרסומים ללא בדיקה נאותה של העובדות ותוך שימוש בביטויים קשים ומשמיצים. הפרסומים היו בלתי מידתיים ביחס לאינטרסים עליהם ביקש המחוקק להגן בסעיף 15 לחוק.