(פסק-דין, שלום הרצליה, השופט אמיר ויצנבליט): התובעת טענה כי התיאטרון הקאמרי שלח לה 37 מסרונים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - אין חולק כי התובעת קיבלה מסרונים מהנתבעת. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובעת נתנה את הסכמתה לקבלת המסרונים. התיאטרון הודה כי אין בידיו כל תיעוד של הסכמת התובעת לקבלת ההודעות ודי בכך כדי לקבוע כי הוראות החוק לא קוימו. אחת מתכליות הדרישה לקבלת הסכמת הנמען בכתב היא ליצור ודאות בשאלה האם ניתנה ההסכמה ולמנוע את הצורך לברר מחלוקות מהסוג הנידון בהליך זה. התובעת טענה בנוסף כי התיאטרון לא מילא אחר הוראות החוק לעניין דרך ההסרה מרשימת התפוצה (בסוף כל מסרון מופיע לינק להסרה), שכן על השולח מוטלת חובה לאפשר הסרה באמצעות מסרון חוזר. ספק אם התובעת צודקת בטענתה. דומה שבמכשיר הסלולרי בעידן המודרני קיימת הבחנה מועטה מאוד בין שליחת מסרון לבין לחיצה על קישור. זה וזה קלים לשימוש על-ידי הנמען. החשש מווירוסים הוא פחות כשמדובר בשולח המוכר לנמען. אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, נוכח העובדה שהתיאטרון ממילא לא עמד בהוראות החוק לגבי תיעוד הסכמת הנמען לקבלת המסרונים. בקביעת גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון כי ככל שמספר ההודעות עולה (37 במספר), כך גדלה תקרת הפיצוי, אולם גם כי על ביהמ"ש להיעצר בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין. יש להרתיע את התיאטרון על-ידי הטלת פיצויים לדוגמה כדי שישנה את דרכיו בדבר אופן תיעוד הסכמת הנמען לקבל דברי פרסומת. יש גם לקחת בחשבון כי הנתבעת לא פעלה זמן רב להסרתה מרשימת התפוצה. הנתבעת תפצה את התובעת ב-9,000 ש"ח, בתוספת ההוצאות עבור אגרת ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 750 ש"ח.