(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עמית יריב): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 12 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת לא הכחישה את המשלוח, אך טענה כי התקשרה עם הצד השלישי ויצאה מנקודת הנחה כי דברי הפרסומת נשלחים כדין. הצד השלישי טען תחילה כי התובע נרשם לרשימת תפוצה ונתן את הסכמתו למשלוח, אך לא הציג כל ראיה להוכחת טענתו. נפסק - אל התובע נשלחו 12 הודעות דוא"ל ללא הסכמתו. לפי החוק, המפרסם הוא גם מי שדבר הפרסומת נועד לקדם את עסקו (הנתבעת) וגם מי שביצע את פעולת השיגור בעצמו (הצד השלישי). לפי סעיף 30א(ח) לחוק, נקבעה חובה של מנהל תאגיד לפקח ולעשות ככל שניתן למניעת עבירה על החוק, כך שברור שהנתבעת או הצד השלישי אינם יכולים לטעון שלא קמה להם אחריות למשלוח. אין מדובר בנתבעת שניתן לומר כי יש להסתפק בעניינה בהרתעה מצומצמת, שכן עסק הממשיך לשלוח דברי פרסומת, חרף הגשתה של תביעה (התובע טען כי המשיך לקבל מהנתבעת הודעות גם לאחר הגשת ההליך), וזאת כאשר ברור לו שהתובע אינו מעוניין בדברי הפרסומת, הוא עסק המלמד על עצמו כי אינו מורתע בקלות. לפיכך ולאור אמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין הצדקה להפחית את הפיצוי מתחת לפיצוי הקבוע בחוק עבור כל הפרה. על-אף שהתובע הוא "תובע סדרתי", לא ניתן לומר שהתנהלותו משקפת איזשהו היבט של חוסר תום לב. יש לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המלא, בסך 12,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 3,000 ש"ח. הצדדים השלישיים ישאו במלוא הפיצוי שחויבה בו הנתבעת.