(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשם אייל דוד): התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 15 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ותוך פגיעה בפרטיותו, הפרת חובה חקוקה, התרשלות ועוד. התובע טען עוד כי ההודעות נשלחו אליו גם לאחר שדרש מהנתבעת כי תחדל מכך. הנתבעת טענה, בין היתר, כי לתובע לא עומדת כל עילה כלפיה, שכן ההודעות נשלחו לרוווחת התובע וחלקן הארי נשלח לפי דרישת משרד התקשורת ובהתאם לתנאי הרישיון של הנתבעת. עוד טענה הנתבעת כי חלק מההודעות שלגביהן הוגשה התביעה הוגשו במסגרת תביעה נוספת, שהגישה בת זוגו של התובע. נפסק - אין חולק כי הנתבעת שלחה את 15 ההודעות שצורפו לכתב התביעה לטלפון הנייד של התובע. יש לבחון האם ההודעות מהוות "דבר פרסומת", או שמא מדובר בהודעות שירות ששליחתן מותרת לפי הרישיון שניתן לנתבעת. הנתבעת לא הציגה את הסעיפים הרלבנטיים ברישיונה ולפיכך לא הוכיחה את טענתה זו והיא אינה יכולה להסתמך עליה. אין ספק שמשלוח מסרונים בתפוצה רחבה לכלל מנויי הנתבעת או חלקם נחשב כמסר המופץ באופן מסחרי ולכן מתקיים היסוד הראשון להגדרת "דבר פרסומת". בהתאם ליסוד השני, המטרה צריכה להיות עידוד להוצאת כספים ואין חשיבות לדרך בה יוצאו הכספים. החוק אינו דורש כי מטרה זו תהיה המטרה הבלעדית בפרסום, אם כי לדעת ביהמ"ש עליה להיות המטרה העיקרית בפרסום. ההודעות מתייחסות לשירותיה של הנתבעת. לאחר בחינת תוכן ההודעות, קבע ביהמ"ש כי התובע הוכיח כי 6 מהן מהוות הודעות פרסום שנשלחו לתובע ללא הסכמתו. העובדה כי הנתבעת לא ציינה במפורשת בכותרת ההודעות כי מדובר ב"פרסומת", יש בה לבדה כדי להכריע את הכף לטובת התובע. הנתבעת תפצה את התובע ב-900 ש"ח עבור כל הודעה מפרה (סה"כ 5,400 ש"ח) בתוספות הוצאות בסך 600 ש"ח.