(פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, השופטת מיכל הירשפלד): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 48 הודעות דוא"ל מסחריות, ללא הסכמתו, מבלי שציינה את המילה "פרסומת" או את פרטיה, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי כתובת הדוא"ל של התובע נמסרה לה כדין, עת הזין את פרטיו באתר האינטרנט שלה לצורך קבלת הודעות דוא"ל מטעמה. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובע לא ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה, למרות האפשרות הקלה לעשות כן. נפסק - דין התביעה להתקבל, אך לא ביחס למלוא הסכום שנתבע. אין מחלוקת כי הנתבעת שיגרה את הודעות הדוא"ל לתובע, כי מדובר ב"דבר פרסומת" וכי הנתבעת עונה להגדרת "מפרסם". המחלוקת היחידה היא בשאלת ההסכמה. התובע מכחיש כי נתן הסכמה והנטל מוטל על הנתבעת, נוכח החזקה שבחוק. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי קיבלה מהתובע הסכמה מפורשת מראש ובכתב לקבלת דברי הפרסומת. הנתבעת השליכה יהבה על נספח 1 לכתב ההגנה, הנושא את הכותרת "עריכת פרטי איש קשר" וגם נציג הנתבעת עצמו הודה כי המסמך ניתן לעריכה. נציג הנתבעת טען כי פרטי התובע לא נערכו, אך לא ידע להסביר כראוי את פרטי הרישומים. מכל מקום, מהמסמך עצמו לא עולה כי התובע נרשם והביע את הסכמתו המפורשת לקבלת דברי פרסומת. לכשעצמו המסמך אינו ברור וככל שביקשה הנתבעת להסתמך עליו היה עליה להעיד את מי שהפיק או ערך אותו, או לכל הפחות מי שיכול היה להסביר באופן מדויק את תוכנו. הנתבעת לא ציינה את המילה "פרסומת" בתחילת הפרסום וכן לא את כתובתה ואת דרכי יצירת הקשר איתה, בניגוד להוראות החוק. לעניין שיעור הפיצוי, מדובר ב-48 הודעות, ששוגרו במהלך 11 חודשים. דברי הפרסומת כללו אפשרות הסרה פשוטה יחסית. יש לפסוק לתובע 400 ש"ח בגין כל דבר פרסומת שקיבל בניגוד לדין וסך הכל 19,200 ש"ח וכן החזר אגרה בשיעור 335 ש"ח והוצאות משפט בסך 750 ש"ח.