(פסק-דין, תביעות קטנות נתניה, השופט אלי ברנד): התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 27 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתן ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ההודעות כללו עלון בתחום מכירת כלי רכב, שמפיצה הנתבעת. הנתבעת טענה כי קיבלה את אישור התובע וכי מיד עם פנייתו הראשונה הסירה אותו מרשימת התפוצה. נפסק - הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הצליחה לשכנע כי אכן יש בידה ראיות לכך שהתובע נתן את הסכמתו למשלוח דברי הפרסומת. התדפיסים שהגיש התובע לביהמ"ש היו מקוטעים, כך שלא ניתן לראות שבתחתית כל הודעה מופיעים הן קישור מקוון להסרה והן מספר טלפון. התובע צירף ביודעין רק חלק מהתדפיס, המסתיר את אמצעי ההסרה הכלולים בהודעות, בניסיון להטעות את בית המשפט. הרושם שנוצר הוא כי התובע בחר במודע להמתין לקבלת כמות של דברי פרסום המביאה אותו לפוטנציאל תביעה בסכום הקרוב לגבול סמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות, ואז מיהר להתקשר מספר פעמים ביום למספר שבהודעה וביקש הסרה. לא ניתן להתעלם מהתנהגות התובע, הבא לביהמ"ש כביכול בנעלי "מחנך שוק". הפסיקה החילה את חובת תום הלב גם על שימוש בזכויות דיוניות והדבר נכון בפרט ביחס למי שעומד לבוא בשעריה של לשכת עורכי הדין ועשוי לשמש בעתיד כ"קצין בית המשפט". מי שבוחר בחוק כתחום עיסוקו נדרש לרמת תום לב מוגברת. התנהלות והראיות שהביא התובע מעוררים קשיים רבים ומעידים על היעדר אמינות ועל חוסר תום לב בניהול ההליך המשפטי. גובה הפיצוי יושפע באופן משמעותי מקביעות אלה. הנתבעת תשלם לתובע 20 ש"ח עבור כל הודעה וסה"כ 540 ש"ח, ללא צו להוצאות.