(פסק-דין, תביעות קטנות רמלה, הרשם אייל דוד): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובע נרשם לאחד מאתריה ונתן את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת. נפסק - אין מחלוקת כי הנתבעת שיגרה לתובע הודעות פרסומת בדוא"ל. הצדדים חלוקים בשאלה האם נתן את הסכמתו למשלוח והאם ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה. אין ספק כי ההודעות שנשלחו הן הודעות פרסומת וכי הנתבעת עונה להגדרת "מפרסם". הנתבעת לא הכחישה זאת. הנתבעת טענה כי היא עוסקת בבניית אתרים ושיווק באינטרנט וכי משלוח הדיוור נעשה ללקוחות רשומים בלבד, שהצטרפו לאחת מרשימות התפוצה הקיימות בעשרות אתרים. העובדה כי הנתבעת לא ציינה במפורש בכותרת ההודעות כי מדובר בפרסומת יש בה לבדה כדי להכריע את הכף לטובת התובע ולזכותו בפיצוי המירבי בסך 1,000 ש"ח. לעניין טענת הנתבעת כי עמדה בפני התובע האפשרות להסיר את כתובתו, אך הוא בחר לעשות זאת רק לאחר קבלת ההודעה השישית והאחרונה, קבע ביהמ"ש העליון כי אין להטיל נטל על התובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה בכל הנוגע לעצם החבות, וכי אין בעובדה שהשולח כלל בהודעות ששלח אפשרות להסרת כתובת הנמען להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי. יחד עם זאת, שיקול דעת ביהמ"ש בשאלת הפחתת הפיצוי יופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו. אף אם היה מוכח, במאזן הסתברויות, כי התובע אכן נרשם לאתר, הרי שאין בעצם הרישום בכדי להוות ראיה מספקת לקיומה של הסכמה למשלוח דואר פרסומי. בצילומי המסך שצורפו מתוך מערכת הנתבעת אין די כדי להוכיח הסכמה כזו. לא הובאו ראיות על ההקפדה על יישום הוראות החוק וקיומם של מנגנונים לאבטחת המערכת מפני פריצה של גורם חיצוני. הגשת התביעה בשיהוי, לאחר שחלפו יותר מ-4 שנים ממשלוח ההודעה האחרונה גרמה נזק ראייתי לנתבעת בשל הקושי לאתר ראיות בחלוף השנים מאז משלוח ההודעות. אין בעובדה כי התובע הגיש תביעות רבות לפי חוק הספאם כדי להצביע על חוסר תום לב מצדו., אשר יש בו למנוע פסיקת פיצויים. אין מקום גם להתחשב, לחיוב או לשלילה, בעובדה כי התובע חבר בקבוצת פייסבוק בה מוחלפות עצות כיצד להגיש תביעות לפי חוק הספאם. התביעה התקבלה, אך אין לפסוק את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 400 ש"ח בגין כל אחת מ-6 ההודעות (סה"כ 2,400 ש"ח) וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.