ת"א 59798-05-15 ינאי ואח' נ' ניר

(פסק-דין, שלום חדרה, השופטת הדסה אסיף): תביעת לשון הרע. התובעת היא קוסמטיקאית ומקימת התובעת 2. הנתבעת עברה טיפול אצל התובעת ולא היתה מרוצה מתוצאותיו. בתביעה קטנה בין הצדדים חויבה התובעת להשיב לנתבעת את התמורה ששילמה על הטיפול. לאחר למעלה מעשור, כתבה הנתבעת אמירות שליליות בתגובה למודעות ממומנות שפרסמו התובעות בפייסבוק. התובעות טענו כי התגובות מהוות לשון הרע כלפיהן. הנתבעת טענה כי עומדות לה הגנות חוק איסור לשון הרע וכי לכל היותר מדובר במעשה של מה בכך. נפסק -
  • טענת הנתבעת כי התובעות הפרו את הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, מאחר ששלחו לה פרסומים מטרידים, דינה להידחות. יש ממש בטענת התובעות כי הצגת מודעות בדף פייסבוק אינה דומה למשלוח עלון פרסומת לתיבת דואר או מסרון למכשיר האישי של הנתבעת, שכן הנתבעת היא שנכנסה לפייסבוק ומעיינת במתרחש שם. אף אם הופרו הוראות חוק התקשורת, איך בכך כדי להצדיק פרסום לשון הרע.
  • התביעה מציפה שוב את מורכבות השימוש באינטרנט ואת השאלה אם לצד יתרונותיה הרבים יש להטיל עליה מגבלות. שוב יש לבחון האם התבטאויות ותגובות המתפרסמות באינטרנט ראויות לבוא בשערי ביהמ"ש, או שמא ראוי שעם שינוי העיתים התבטאויות אלה יקבלו יחס שונה וייהנו מהגנות החוק או מהגנת "זוטי דברים". בתי המשפט נתנו דעתם כי פרסום באינטרנט, בתגוביות (טוקבקים), בפוסטים וכו', שונה לעיתים מפרסום באמצעים אחרים. יחד עם זאת הכל מסכימים כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באינטרנט וכי יש לבחון כל מקרה לגופו.
  • עיון בדברים שכתבה הנתבעת מעלה כי הדברים מהווים "לשון הרע". הרושם שנותר בלב הקורא הסביר של התגובות, לא שכן לקוח פוטנציאלי, הוא שלילי ומשפיל. הדברים עונים להגדרת "לשון הרע" בחוק ומתקיים גם יסוד הפרסום. יש לבדוק את טענות הנתבעת בדבר ייחודיות המדיה וההגנות העומדות לה לטענתה.
  • אין בפסיקה קביעה כי מעולם לא ייחשב פרסום באינטרנט, ולו בתגוביות, כלשון הרע. להיפך. מעמדת ביהמ"ש העליון בעניין מור ברור כי דיני לשון הרע במהותם ממשיכים לחול על כל פרסום לשון הרע. עם זאת, לעיתים, נוכח אופי הפרסום, והחשיבות המועטה שניתנת לאמינות פרסומים אלה ול"רצינות" שלהם, ונוכח העובדה כי הפרסום המשמיץ לרוב נבלע בהמון ונשכח בין אלפי תגובות, הרי שבמקרים המתאימים לא תקום עילה לתבוע.
  • אכן, הרשת הפכה לזירה תוססת של החלפת דעות. לא ניתן למנוע זאת וספק אם הדבר רצוי. כמויות המידע הזורם באינטרנט ואיכותן של חלק מהאמרות המפורסמות בפורומים, באתרים וברשתות חברתיות, מלמדת כי ככלל, אמירה כללית, למשל אמירה על בעל מספרה כי הינו ספר לא מוצלח, לא תפגע בפרנסתו ואפילו תפגע בו, הרי פגיעה זו היא קלה שבקלות ויש "לספוג" אותה על מנת לאפשר שיח חפשי באינטרנט.
  • עם זאת, הכללים האוסרים על לשון הרע והליכת רכיל לא נס ליחם. הם שרירים וקיימים גם ברחבי הרשת. חרף החשיבות של שיח חופשי ברשת, ייתכנו מקרים שגם פרסומים באינטרנט מהסוגים לעיל יצמיחו עילת תביעה. גם שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מרוסן, באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם. ביהמ"ש חייב לשים לנגד עיניו לא רק את חופש הביטוי, אלא גם את התופעה השלילית המכונה "שיימינג". שמו הטוב של אדם הוא עדיין נכס הראוי להגנה, ואין לומר כי קיומה של הרשת החברתית באינטרנט חשוב יותר משמו הטוב של האדם.
  • דעת ביהמ"ש היא כי אמנם לא כל "לשון הרע" אמורה למצוא את דרכה אל ביהמ"ש ובזירת האינטרנט ישנן עוולות המהוות "זוטי דברים". בבחינת הפרסומים של הנתבעת יש להבחין בין התגובות השונות. ביחס לתגובות בהן נכתב "חרה של מקום", הרי שלאור המשקל הנמוך שמייחס הציבור לתגובות כלליות כאלה, כל שכן שנעשו בשפה זולה, אין בהם משום לשון הרע המקנה עילת תביעה והן בגדר "זוטי דברים".
  • אין כך הדבר ביחס לעובדות שכללה הנתבעת בתגובותיה, אודות הכוויות והטיפול הרפואי שנזקקה לו. לגביהן יש לבדוק את עומדות לנתבעת הגנות החוק. הנתבעת טענה כי מדובר בהבעת דעה, אך אין האמירות הללו יכולות להיחשב כך ויש לדחות את הטענה. אף לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי דבריה אודות הכוויות בפנים חוסים תחת הגנת סעיף 14 לחוק. אף התברר כי אמירותיה אודות הגעתה לחדר מיון כלל אינן נכונות. יש לדחות את טענת הנתבעת לתחולת סעיף 15 לחוק. עושה רושם כי מטרתן של התגובות לא היתה להגן על עניין אישי כשר של הנתבעת, אלא לנקום בתובעת על האופן שבו הסתיים "הסיבוב הראשון" ביניהן.
  • התביעה נדחתה ביחס לחלק מהפרסומים והתקבלה ביחס לפרסום בו ציינה הנתבעת כי נזקקה לטיפול בחדר מיון. בהתחשב בפסיקות דומות קודמות, בכך שמדובר בתגובה אחת מתוך תגובות שונות, יש להעמיד את סכום הפיצוי על 7,500 ש"ח. בנוסף נפסקו הוצאות בסך 5,000 ש"ח.