(פסק-דין, שלום קריות, השופט ערן נווה): תביעת לשון הרע. התובעת והנתבעות נמנות על המגזר הבדואי. עניין התביעה בשני סטטוסים שהעלתה הנתבעת 1 על ה"קיר" שלה ברשת החברתית פייסבוק, אשר הובילו לתגובות רבות מצד חבריה של הנתבעת 1, ביניהן הנתבעות 2-3 (אחיותיה של הנתבעת 1), במסגרתן נוהל דיון סוער אודות התובעת. נפסק - דין התביעה להתקבל. חלקה של הנתבעת 1 גדול יותר מחלקן של הנתבעות 2-3. עולה מתוכן הסטטוס הראשון שפרסמה הנתבעת 1, כי היא מביעה את תחושתה ודעתה האישית על התובעת, לפיה היא מהווה בושה לחברה הבדואית. סטטוס זה מהווה "לשון הרע" בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לסטטוס זה הועלו תגובות שונות על-ידי אנשים רבים, המחזקות את הקביעה כי מדובר בלשון הרע כלפי התובעת. הנתבעת 1 הגיבה אף היא מספר פעמים לתגובות לסטטוס שלה, ורשמה דברים שאינם מותירים ספק ביחס לכוונתה ומניעיה בפרסומו. ניכר כי הסטטוס, לרבות התגובות הרבות שנלוו לו, מטרתו היתה להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לבזותה ולעשותה מטרה לבוז וללעג. זוהי הפרשנות האובייקטיבית למקרא דברים אלו על-ידי האדם הסביר. עסקינן בפרסום בפייסבוק, דהיינו מדובר בפרסום בכתב אשר היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לציבור קוראים רחב. משכך, מתקיים אף יסוד הפרסום. באשר לסטטוס השני, גם הוא עונה להגדרת "לשון הרע". הנתבעת 1 שיתפה סטטוס שכתבה התובעת (שלידו אף מפורסמת תמונתה) ולידו כתבה אותיות לעג המבטאות צחוק על הפרסום. סעיף 3 לחוק קובע כי אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין או בשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מהפרסום או מנסיבות חיצוניות. פרסום אותיות לעג לצד הפוסט של התובעת וכל התגובות הקשות שבאו בעקבותיו (לרבות תגובותיהן של הנתבעות 2-3), אינן מותירות ספק כי מדובר בפרסום שמטרתו להשפיל ו/או ללעוג לתובעת.

הגנת אמת דיברתי: לא ברור כיצד קשורות טענותיהן של הנתבעות בעניין זה להוכחת התנאי כי הדבר שפורסם על-ידן היה אמת. הסטטוסים נועדו להביע את דעתה האישית של הנתבעת 1 על התובעת ותו לא. כאמור אף ביחס לתגובותיהן של הנתבעות 2-3, אין אלא מדובר בדברי גנאי. משכך יש לדחות טענה זו. הגנת תום הלב: גם אם הנתבעות סברו כי התנהגות התובעת אינה הולמת את החברה הבדואית, אין זה מצדיק את העלאת הסטטוסים המדוברים ואת התגובות להם, בדרך ובצורה בה נעשו. האדם הסביר הקורא את הסטטוסים הללו ואת התגובות, מבין כי מטרתם היא לגדף ולהשמיץ את התובעת. התנאי כי הפרסומים נעשו בתום לב אינו מתקיים. התחושה היא כי מדובר בסכסוך ילדותי בין בחורות צעירות מאוד, שהגיע לפסים לא יפים ולא מבוקרים, כאשר ייתכן והנתבעות אינן מבינות את ההשלכות המהותיות של פרסומים מעין אלה ברשתות חברתיות. יש להביא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי. פרסום באמצעות רשתות חברתיות הינו אמצעי נגיש וקל מחד, היכול להגיע לתפוצות רחבות ולקהלים שלמים במהירות, ובכך לעיתים יכול אף להיות הרסני. על כל המשתמשים באמצעים אלו לדעת זאת, להפעיל מחשבה טרם הפרסום בהם ולהימנע מ"יד קלה על המקלדת".  באשר לפיצוי, הפרסומים היוו השפלה לתובעת ונועדו לפגוע בשמה הטוב. הפרסומים נעשו בפייסבוק ותפוצתם היתה רחבה (ולראיה מספר סימוני ה"Like" עליהם והתגובות שגרפו). אין להתעלם מכך כי הנתבעת 1 הסירה את הפרסומים ואף הביעה חרטה והתנצלה במהלך הדיון. הנתבעת 1תפצה את התובעת ב-7,500 ש"ח + 20% שכ"ט עו"ד + מע"מ. כל אחד מהנתבעות 2-3 תשלם לתובעת פיצוי נוסף של 2,500 ש"ח + 20% שכ"ט עו"ד + מע"מ.