(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עמית יריב): תביעת לשון הרע שעניינה פרסומים ברשת החברתית "פייסבוק". התובע היה פקיד בכיר ברשות המסים. הנתבע הוא חוקר פרטי. התובע טען כי מי שקורא את פרסומי הנתבע בפייסבוק לומד מהם כי התובע הורשע בקבלת שוחד ומעשה הונאה, כי ההרשעות נושאות קלון ועוד. נפסק - הצגת התובע את העבירות בהן הורשע היא הצגה לא מדויקת, בלשון המעטה. ניסיון התובע להמעיט מחומרתן של העבירות בהן הורשע וניסיון להציגן כעבירות "מינוריות" הוא ניסיון סרק, שמוטב היה לולא נעשה. על רקע זה יש לבחון את פרסומי הנתבע. אשר להצגת התובע כמי שהורשע בקבלת שוחד, דומה כי אין מחלוקת כי התובע לא הורשע או הואשם בעבירה זו. האזכור המייחס לתובע הרשעה בקבלת שוחד אינו בבחינת "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כדרישת סעיף 14 לחוק. אשר לטענה בדבר הרשעה במעשה הונאה, בעניין זה עומדת לנתבע הגנת האמת בפרסום. לעניין הקלון שבהרשעה, אין לקבל את טענות התובע בעניין זה ועומדות לנתבע הגנות החוק. באשר לטענת התובע כי האמירה לפיה הפסיד בכל הערכאות המשפטיות מהווה לשון הרע, דין הטענה להידחות. בכל ההליכים בהם היה התובע מעורב בקשר עם עניינו הישיר, יצא וידו על התחתונה. גם טענת התובע בעניין מעמדו כ"חושף שחיתויות" נדחו על-ידי ביהמ"ש. אין לקבל את טענת הנתבע כי פרסומיו היו בתגובה לדברים שפרסם התובע עצמו. הטעם הראשון לכך נעוץ בחלוף הזמן בין הפרסומים (כמעט שנתיים). הטעם השני הוא כי נדרשת התייחסות בפרסום אל הפרסום המוקדם יותר. לא כך היה במקרה זה. עם זאת, לעובדה כי התובע הוא שפתח בקרב ההשמצות יש משקל ומשמעות, בשאלת תום הלב שבעצם הגשת התביעה. יש לקבוע את הפיצוי לתובע על 5,000 ש"ח. מנגד, רוב טענות התביעה נדחו ויש לקזז מהפיצוי את הוצאות הנתבע בניהול ההליך, שהתברר כהליך סרק ברובו. יש לקבוע כי הפיצוי בגין עוולת לשון הרע נבלע כולו בהוצאות שהוציא הנתבע.