(פסק-דין, שלום ת"א, הרשם אמיר צ'כנוביץ): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 5 מסרונים פרסומיים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע רכש מהנתבעת ציוד מחשבים. לטענת האחרונה, משלוח המסרונים מותר בהתאם להוראות סעיף 30א(ג) לחוק. נפסק - הנתבעת נושאת בנטל השכנוע להוכחת הטענה כי הודיעה לתובע כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת. מלבד עדות מנהל הנתבעת, המהווה עדות יחידה של בעל דין, הנתבעת לא הביאה כל ראיה התומכת בטענתה. הנתבעת לא צירפה העתק מתקנונה וממילא לא הוכח תוכנו, ודי בטעם זה לדחות את טענת הנתבעת כי בתקנון נקבע כי ביצוע רכישה מהווה הסכמה של הלקוח לקבלת דבר פרסומת. יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובע הסכים לתקנון המתפרסם באתר הנתבעת, שכן אין חולק כי התובע לא ביצע את הרכישה באתר הנתבעת. אין בתקנון, שלא הוכח כי התובע ראה או נתן הסכמה לתוכנו, כדי לחייב את התובע. הנתבעת לא הוכיחה כי התקיים התנאי הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק, לפיו המפרסם הודיע לנמען כי פרטיו ישמשו למשלוח דבר פרסומת. משלא התקיים התנאי, לא היתה רשאית הנתבעת לשלוח לתובע מסרונים פרסומיים ואלו נשלחו בניגוד לחוק. אין לקבל את הטענה כי שני המסרונים האחרונים שנשלחו אינם מהווים "דבר פרסומת", שכן עניינם בהזמנה לאירוע הרמת כוסית. אין חולק כי מלבד רכישה בודדת, בין התובע לנתבעת לא קיים קשר אישי המצדיק את "הזמנתו" של לקוח מזדמן לאירוע של הרמת כוסית שאינו על רקע מסחרי, במיוחד כאשר האירוע נערך בחנות של הנתבעת. יש לראות בפרסום משום דבר פרסומת, שנועד לקדם את פעילותה המסחרית של הנתבעת. הנתבעת טענה כי קיימות מספר אפשרויות להסרה מרשימת התפוצה. עיון במסרונים מעלה כי בשניים מהם צוינו פרטי אתר הנתבעת ובשניים צוינה קישורית לאתר אינטרנט לצורך הסרה. בשני המסרונים האחרונים כלל לא צוינה אפשרות ההסרה. החוק נועד להקל על הנמען לבקש הסרה מרשימת התפוצה, כאשר הוא מחייב את השולח לאפשר את ההסרה בדרך הכרוכה במינימום משאבים וסיכון, ולא באמצעות לחיצה על קישורית, אלא באותה דרך שבה התקבלה ההודעה. במקרה בו נשלחו ההודעות במסרונים, היה על הנתבעת לזהות בפרסום מספר טלפון על-מנת לאפשר יצירת קשר להפסקת המשלוח, דבר שלא נעשה. הנתבעת תפצה את התובע ב-5,000 ש"ח והוא ישא בהוצאות בסך 3,500 ש"ח.