(פסק-דין, שלום ת"א, השופט יאיר דלוגין): התובעת, עו"ד במקצועה, עתרה לחייב את הנתבע (לקוחה לשעבר) בפיצוי בגין לשון הרע שפרסם עליה בבלוג שכתב אודותיה (בה ייחס לה, בין היתר, מרמה), לחייבו להסיר את הבלוג וכן לפרסם תיקון והכחשה. ראשיתה של המחלוקת בין הצדדים היא בויכוח ביחס לשכר הטרחה שהיה על הנתבע לשלם לתובעת לאחר שייצגה אותו בפני בית המשפט לענייני משפחה. ביום 30.6.2013 ניתן צו מניעה זמני שהורה לנתבע להסיר את הפרסום. במסגרת הליך בוררות שנערך בין הצדדים, חייב הבורר את התובעת להשיב לנתבע את הכספים שדרש, שלטענתו נגבו ממנו ביתר. נפסק -

מרביתו של הבלוג הוא תיאור עובדתי של השתלשלות העניינים בין הצדדים ביחס למחלוקת על פרשנות המילה "דיון" בהסכם שכר-הטרחה ביניהם. לא ניתן למצוא דבר מה שייחשב לשון הרע, למעט הפתיח של הבלוג, בו הנתבע מכנה את התובעת רמאית, אשר יש בו בבירור משום לשון הרע לפי החוק. הוא הדין לגבי כותרת הבלוג, המציעה להיזהר מהתובעת וכן שיבוץ הבלוג תחת הכותרת "נוכלים". הנתבע טען כי הפרסום היה אמת, שכן התובעת רימתה אותו, עת נתנה פרשנות חסרת בסיס להסכם שכר הטרחה. התובעת מנגד טענה כי פרשנותה את ההסכם היתה לגיטימית ולפיכך אין לראות את עמידתה על אותה פרשנות כמרמה. התנהלות התובעת ביחס לפרשנות הסכם שכר הטרחה היתה שלא בתום לב, על-מנת להימנע מלהשיב לנתבע את הכספים ששילם מעבר ל-50% משכר הטרחה - משמע, מעשה רמייה מצד התובעת כלפי הנתבע. הפרשנות שהציעה התובעת היא בלתי אפשרית בעליל בנסיבות (ותמיכה לכך ניתן למצוא גם בממצאי הבורר בתביעת הנתבע להשבת שכר הטרחה). המסקנה הברורה היא כי הנתבעת ניסתה לרמות את התובע.

אם עו"ד מרמה לקוח באופן שרימתה התובעת את הנתבע, הלקוח רשאי לפרסם בלוג על המקרה או לכתוב על כך במסגרת רשתות חברתיות (ובתנאי שיתאר את הדברים בצורה אובייקטיבית ומאוזנת, כפי שאכן עשה הנתבע). הוא גם רשאי לפרסם שעורכת הדין רימתה אותו. לבד מכך שבמקרה כזה הוא זוכה להגנת האמת בפרסום, מדובר בצעד לגיטימי ויש שיאמרו מבורך בעידן של היום, בו פעילות ברשתות חברתיות ובבלוגים, כדי לעורר מודעות בנושאים צרכניים ואחרים, כדי לתקן עוולות ולהזהיר מפניהן, הפך מקובל. הפתיח של הבלוג וכן כותרתו חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. הצגת תמרור אזהרה מפני התקשרות עם עו"ד, על רקע התנהלות לא ישרה בצורה קיצונית, כפי שארע במקרה זה, היא בבחינת התנהלות סבירה ולגיטימית וזוכה להגנת האמת בפרסום. לא כך הם פני הדברים ביחס למיקום כותרת הבלוג תחת הכותרת "נוכלים" וביחס למיקום כותרת הבלוג לצד כותרת בלוג שנרשם על אדם שהוא לכאורה נוכל סדרתי. כאן כבר הגדיש הנתבע במידה מסוימת את הסאה. הדבר משול לכך שהנתבע כינה את התובעת כ"נוכלת" באופן כללי ולא בהקשר של המקרה החד-פעמי שארע. הנתבע אינו יכול לטעון להגנת אמת בפרסום במקרה זה.

לנתבע לא עומדת כל הגנה ביחס לפרסום הדף המקדים (כינוי התובעת כנוכלת באמצעות הכותרת הראשית). הגנת תום הלב לא עומדת לנתבע ולו בשל כך כי לא הוכח כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. אין להצדיק את הפרסום גם לא מטעמים של חופש הביטוי. חופש הביטוי יכול להצדיק את העלאת הבלוג ושיתוף בהשתלשלות העניינים שבין הצדדים, לרבות הפרסום כי המעשה של התובעת כלפי הנתבע היה משום מעשה רמייה. הנסיבות אינן מצדיקות כינוי של התובעת "נוכלת" באופן כללי, בדרך שנעשה בדף המקדים. בעידן קבוצות המסרונים והווטס-אפ, הרשתות החברתיות והבלוגים, שמהווים פלטפורמה לפרסומים, שחלקם נכתבים באופן ספונטני ומידי, מחד, יש לכאורה להימנע מלבחון במיקרוסקופ כל ביטוי בהקשר של לשון הרע, כדי לאפשר באופן סביר את חופש הביטוי במדיומים הנ"ל. מאידך, בשל התפוצה הרחבה של אותם מדיומים, שומה על כי שמשתתף ומפרסם בהם לשקול היטב את מילותיו, פן יחצה את גדר המותר. מסקנה זו נכונה בפרט שעה שלא מדובר בהתכתבות ספונטאנית דוגמת מסרון או תגובה ספונטאנית בפייסבוק, אלא בבלוג לא קצר במיוחד שמפורסם לאחר מחשבה ועריכה. הנתבע יפצה את התובעת ב-10,000 ש"ח. התביעה לפרסום הודעת הכחשה נדחתה. כל צד ישא בהוצאותיו. 

עדכון: הצדדים הגיעו להסכם פשרה בערעור שהגישה התובעת על פסק-הדין לעיל, במסגרתו הסכימו על ביטול פסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום.