ת"א 32714-05-14 מרפאת איי קליניק ואח' נ' פרץ ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת שרון גלר): תביעת לשון הרע שעניינה בפרסום "פוסטים" בפייסבוק ובמספר אתרים במרשתת. הפרסומים נעשו על-ידי הנתבע 1, עו"ד במקצועו, ועסקו בניתוח לייזר להסרת משקפיים שנעשה במרפאת התובעת 1, ואשר ביצע התובע 2 (רופא עיניים במקצועו). הנתבעת 2, עו"ד במשרד הנתבע 1, נתבעה כיוון ששיתפה את חבריה בפייסבוק בפוסט שפרסם הנתבע 1, תוך הוספת כיתוב משלה. התובעים טענו כי הפרסומים מהווים לשון הרע. הנתבעים טענו כי מדובר בפרסום מותר, שכן הנתבע 1 הביע דעה אישית, תוך שהוא מעלה על הכתב את העובדות שהתרחשו וציון אכזבתו הרבה מהשירות שקיבל. נפסק -

עסקינן בפרסום בפייסבוק, בכתב, אשר היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לציבור קוראים רחב. משכך, מתקיים יסוד הפרסום. בפוסט הביע הנתבע את תחושתו והתרשמותו האישית לפיה לקוחות פוטנציאליים זוכים לתשובת לב מרובה יותר מצד התובעים, אל מול לקוחות קיימים שכבר טופלו על-ידם. הבעת עמדה זו נעשתה בעקבות ביקור הנתבע אצל התובעת, במסגרתו אמור היה להיבדק על-ידי התובע 2. הפרסום כולל אמירות שמעצם טיבן עלולות לפגוע בשמם הטוב של התובעים ואשר עונות להגדרת "לשון הרע" בחוק. יש לאזן בין ההגנה על שמם הטוב של התובעים לבין אינטרס ההגנה על חופש הביטוי של הנתבעים. כאשר מדובר בהתבטאות שעניינה הבעת דעה אישית, להבדיל מהתיימרות לקביעת אמת עובדתית, הנטייה בהלכה הפסוקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על-מנת שלא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי.

עיון בפרסומים מלמד באופן ברור כי הנתבע הביע את דעתו האישית בנוגע לחוויית הטיפול והשירות שעבר, תוך מתן דגש לתחושותיו שלו. אין בתוכן הפרסום משום התיימרות מצד הנתבע לטעון לאמת עובדתית כללית כלשהי ביחס לכישוריו ורמת שירותו של התובע כלפי כל לקוחותיו ולקורא הסביר ברור כי מדובר בתקרית אישית ונקודתית ובדעתו והתרשמותו האישית של הנתבע ביחס לתובעים, המבוססת על ניסיונו האישי בלבד. מקובלת עדות הנתבע כי דבריו לא נכתבו בשפה נמוכה או בשפה שיש בה כדי לבזות או לפגוע, כשלעצמה. יש להבחין בין תחושת עלבון, פגיעה או עוול שנוצרה אצל התובע עקב הפרסום, לבין שאלת אחריותם של הנתבעים בלשון הרע. ביקורת היא לא אחת עניין לא נעים מבחינת המבוקר, בפרט שהיא מקבלת ביטוי פומבי, אך לא די בכך כדי להטיל אחריות על המבקר בכל מקרה ומקרה. יש אף להביא בחשבון את המשקל המוגבל שהאדם הסביר מעניק לפרסומים אישיים ברשת חברתית באינטרנט ואת חשיבותו של חופש הביטוי במסגרת שיח צרכני. באיזון במקרה זה גובר חופש הביטוי. בנסיבות המקרה, פרסום הפוסט חוסה תחת הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, לפי סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. התביעה נדחתה.

עדכון: התובעים ערערו על פסק-הדין לעיל לביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 26770-05-16]. לאחר דיון בערעור נקבע כי הדיון מוחזר להשלמה לבית המשפט השלום, כיוון שהוא לא התייחס לעניינה של הנתבעת 2. ביום 4.6.2017 ניתן פסק-דין משלים בעניין הנתבעת 2, בו הבהיר ביהמ"ש כי האמור בפסק-הדין הראשון מתייחס גם לנתבעת 2 וכי הגנת תום הלב והאמת בפרסום עומדת גם לה, מכיוון שפרסום הנתבע 1 לא חרג מתחום הסביר ומשכך אף הרחבת מעגל הקוראים חוסה תחת הגנות החוק.