רע"א 4673/15 בר נוי נ' סביר ואח'

(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט צבי זילברטל): בקשת רשות ערעור על-פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 39345-11-14], בגדרו נדחה ערעור המבקש והתקבל חלקית ערעור המשיב על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 49918-05-12]. עניין ההליך בלשון הרע שפורסמה על המשיב בדף תוצאות החיפוש בגוגל. המשיב ייצג את לשכת עוה"ד בהליכים שניהלה נגד עו"ד שהורשע בבביה"ד למשמעת. המבקש הוא מפעיל האתר court.org.il, שפרסם את פסק-הדין נשוא התביעה, בו הופיע שם המשיב כמייצג. המשיב טען כי חיפוש שמו בגוגל מציג בתוצאות החיפוש את הכותרת "...הינו עו"ד אשר הורשע בחמש פרשיות שונות", ממנה עולה כביכול כי הוא שהורשע בפרשיות אלו. ביהמ"ש השלום חייב את המבקש באחריות לפרסום ומאידך קבע כי אין מקום לחייב את גוגל, כמנוע חיפוש, באחריות לפרסום שנעשה על-ידי אתר צד שלישי. בית המשפט המחוזי אישר את אחריות המבקש ביחס לאופן הופעת הפרסום בגוגל וקיבל את ערעור המשיב בנוגע לאחריותה של גוגל, שאף היא אחראית לנזק שנגרם. נפסק -

דין הבקשה להידחות. יש לקבל את מסקנת הערכאות הקודמות לפיה אופן כתיבת הקוד הטכני על-ידי המבקש הוא שהוביל להופעת הפרסום המעוול, כאשר המבקש היה יכול להסירו או לשנותו בנקל. באשר לטענת המבקש לעניין התיישנות, אין חולק כי למשיב נודע על הפרסום רק שנים לאחר היווצרו ומשעה שהתוודע אליו פעל להסרתו בתוך מסגרת זמנים קצרה. מירוץ ההתיישנות נפתח ביום הגילוי (ס' 8 לחוק ההתיישנות). המשיב לא נדרש היה, באופן סביר, לגלות אודות הפרסום מוקדם יותר משאירע בפועל. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן להרהר אחר קביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיה הפרסום המעוול הוא בגדר "עוולה מתחדשת", אם כי האפשרות אינה בלתי סבירה. כנגד קביעה זו ניתן לסבור כי ביצוע העוולה הושלם במועד שבו לשון הרע פורסמה לראשונה בגוגל וכי העובדה כי הפרסום נצפה מאז בכל חיפוש בגוגל, אינו בגדר פרסום חדש, אלא עיון נוסף בפרסום קיים. מאידך, ניתן לטעון כי כל חיפוש בגוגל יוצר מחדש את הפרסום. אין צורך להכריע בכך במקרה זה.

אין מקום להתערב בקביעת הערכאות הקודמות בדבר היות הפרסום משום לשון הרע. יש לדחות את טענת המבקש ביחס לאחריותו לפרסום. מעת שנודע למבקש כי החומר שפורסם באתר "השתקף" במנוע החיפוש באופן שנוצר פרסום המהווה לשון הרע, התגבשה אחריותו. המבקש סירב להיענות לבקשת המשיב ולתקן את הכתוב באתרו באופן שימנע את המשך הופעת הפרסום המעוול, על-אף שיכול היה לעשות כן בקלות רבה, ולפיכך הוא נעשה לחייב בנזקיו של המשיב. בידי המבקש נמצא המפתח להסרת הפרסום המזיק, ומשעה שתשומת לבו הופנתה לקיומו, היה עליו להסירו, גם אם התוצאה המזיקה נגרמה כתוצאה מהשילוב שבין הילוכו של המבקש לבין אופן פעולת מנוע החיפוש של גוגל.