ת"א 12318-02-12 קופיטו נ' מערכת ערב ערב באילת (1984) בע"מ ואח'

(פסק-דין, שלום אילת, השופטת שוש שטרית): תביעת לשון הרע שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, שעניינה בטענה להוצאת דיבה מעל דפי העיתון "ערב ערב" ובאתר האינטרנט של העיתון (לרבות טוקבק שפרסם מנכ"ל העיתון בשמו המלא בתגובה לכתבה). התובעת היא מנהלת האגף לחינוך היסודי בעיריית אילת. הנתבעים הם חברה המפעילה את העיתון, עורך העיתון, כתבת והמנכ"ל. בכתבה שפורסמה בעיתון ובאתר האינטרנט נכתב שהתובעת ניצלה את מעמדה והביאה לביטול החלטה פדגוגית של ביה"ס שבו לומד בנה. לטענת התובעת, הכתבה מהווה לשון הרע מכיוון שהיא מציגה אותה באופן שקרי ומבזה כמושחתת הפועלת בניגוד לכללי מנהל תקינים, והפרסום נעשה בחוסר תום לב תוך ידיעה כי אינו אמת ובמטרה להשיג סקופ גם במחיר נזק לשמה הטוב ולתדמיתה. הנתבעים שללו את המיוחס להם וטענו שהפרסומים נעשו בתום לב ומתוך חובה מוסרית של העיתון לקוראיו, ומטרת התביעה היא השתקתם. הם טענו להגנות שונות. נפסק -

יש לקבל את התביעה. האמירות העולות מן הכתבה מייחסות לתובעת תכונות ומעשים העומדים בסתירה לאיכויות המקצועיות והאישיות הנדרשת מאיש ציבור ומציגות אותה כבעלת נורמות פסולות וכפועלת בניגוד לכללי מנהל תקין תוך ניצול מעמדה לרווח אישי. הגם שלא נכתב מפורשות שהתובעת מושחתת ניתן להבין זאת מבין השורות, ומהראיות עולה כי הכתבה התקבלה בקרב הקוראים ברצינות רבה. לפיכך הכתבה משפילה את התובעת, מבזה אותה, פוגעת בשמה הטוב ובאמינותה ומהווה לשון הרע. אין חולק כי פרסום בעיתון ובאתר האינטרנט, לרבות הטוקבק של המנכ"ל, מהווה "פרסום" כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. אין לקבל את ההגנות שהעלו הנתבעים. יש לדחות את הגנת "אמת דיברתי" כיוון  שמדובר היה במקרה חריג אשר הצריך התנהלות ופתרונות חריגים. התובעת מיצתה את כל האפשרויות מול ביה"ס ופעלה ככל ההורים, ורק תחת לחץ זמן פנתה לראש מנהל החינוך אשר מצא כי החלטת ביה"ס שגויה, ומשלא עלה בידו לשנות את ההחלטה פנתה התובעת למפקחת. היות שהמפקחת ומנהלת ביה"ס כלל אינן כפופות לה, לא יכולה הייתה להפעיל כל סמכות עליהן. הוכח אף כי הפנייה למפקחת הייתה מקובלת, והגישה אליה אינה שמורה רק למקורבים או לבעלי מעמד כמו של התובעת, ועל כן לא מדובר בניצול מעמד. בנוסף יש לדחות את טענת הנתבעים להגנה מכוח "אמת לשעתה" מכיוון שהם לא ביצעו בדיקה מספקת של העובדות ובחרו להתעלם ביודעין מעובדות שהוצגו להם ע"י ראש מנהל החינוך. יש לדחות את הגנת תום הלב. כוחה הרב של העיתונות מצדיק חובת זהירות יתרה, אך התחקיר אותו ביצעו הנתבעים לא היה מספק, והם פרסמו את הכתבה תוך קביעת עובדות חד משמעיות הנשענות רק על מסקנות אישיות. בהקשר זה אין לקבל את הטענה שמדובר בעיתונות אחראית או בהבעת דעה. לתובעת נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪. כן חויבו הנתבעים לתקן את הפרסום.