(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט עמית יריב): תביעה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, שעניינה ב-11 הודעות דוא"ל לא רצויות שנשלחו לתובע. הנתבעת טענה להעדר יריבות ולהיעדר עילה. נפסק - דין התביעה להידחות. אין לקבל את טענת הנתבעת כי שולחת ההודעות היא חברה שהנתבעת היא בעלת מניות בה ולא הנתבעת עצמה. סעיף 30א(ח) לחוק מטיל אחריות אישית גם על מנהלת החברה. אשר לטענה כי התובע לא הוכיח את בעלותו בכתובות הדוא"ל, יש מקום לטענה זו, אך היא אינה נדרשת בעניין זה מאחר והתביעה כולה הוגשה שלא בתום לב. התובע טען כי לא מסר את כתובת הדוא"ל שלו לנתבעת או לחברה שבבעלותה ולא ביקש מעולם להצטרף לרשימת התפוצה. אלא שהנתבעת הציגה הודעות שהתקבלו אצלה משרת הדואר המקושר לאתר, מהן עולה כי בעל חשבונות הדוא"ל המוזכרים בתביעה נרשמו לרשימת התפוצה ואישרו את התקנון. שעה שנקבע כי התובע בעצמו ולכל הפחות בעליהם של 5 החשבונות בגינן הוגשה התביעה, נרשמו באופן אקטיבי לרשימת התפוצה של הנתבעת, הרי שעצם הגשת התביעה נגועה בחוסר תום-לב כבד וממילא משוללת עילה. לתובעים לפי חוק הספאם יש תמריץ כלכלי מובהק וברור להגיש תביעות. אל מול תמריץ זה, יש לקבוע מנגנון נגדי אשר ייצור תמריץ שלילי להגשת תביעות סרק. כאשר מוגשת תביעה מסוג זה, בה טען התובע כי לא נרשם לרשימת תפוצה, ומתברר כי אכן נרשם אליה, על-מנת לעשות רווח של 11,000 ש"ח על חשבון הנתבעת, יש מקום לפסוק את מלוא הרווח הפוטנציאלי כהוצאות לטובת הצד שכנגד ולחייבו בהוצאות בסך 11,000 ש"ח. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת הגישה את כתב הגנתה באיחור. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ש"ח.