תא"מ 21621-09-14 נדאף נ' חדאד

(פסק-דין, שלום עכו, השופט אברהים בולוס): התובע הוא כומר נוצרי, ממייסדי הפורום לגיוס העדה הנוצרית בישראל. הנתבע הוא חבר מועצת העיר שפרעם. עילת התביעה היא פרסום שנעשה בשפה הערבית באתר הרשת החברתית פייסבוק, במסגרתו הציג הנתבע בעמוד הפייסבוק שלו תמונה של פני התובע החצויה לאורך, הצמודה באותו אופן לתמונה של מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי, וכן כיתוב נלווה ותגובות שנכתבו על-ידי חבריו של הנתבע. התובע טען כי הפרסום מהווה לשון הרע כלפיו. נפסק -

לשם מתן תשובה האם הפרסום מהווה לשון הרע יש לעמוד על המתח בין שני ערכי יסוד, הזכות לחופש ביטוי מול הזכות לשם טוב. בפסיקה הובעו דעות שונות לעניין הצבת נקודת האיזון בין שני ערכי יסוד אלה באשר לפרסום וירטואלי שנעשה ברחבי הרשת. הפסיקה עקבית וחדה בעניין הפעלת האיזון השיפוטי, ולפיה נכון להפעיל סמכות זו במצבים יוצאי דופן, כגון מקרה בו חופש הביטוי מייצג נושא בעל חשיבות ציבורית. עם כל החידושים, ההתפתחויות והשינויים בהפצת המידע באמצעות הרשת וכל עוד העניין לא זכה להסדרה חוקית, המסגרת שהותוותה על-ידי המחוקק והפסיקה נותרה בעינה גם לעניין נקודת המוצא (לפיה האיזון צריך להיעשות אד-הוק ויש להיזהר מנוסחה הכוללת "מכפיל כוח" לטובת חופש הביטוי). לפיכך, בתביעה פרטית הסבה סביב פרסומים וירטואליים הנעשים ברשת אין להעדיף קטגורית את חופש הביטוי ולא להסיט מראש את נקודת האיזון לרעתה של הזכות לשם טוב. במקרה זה, בתחרות בין שני ערכי היסוד, נראה כי הכף נוטה לכיוון חופש הביטוי מהטעם שעסקינן בנושא הנמצא במוקד השיח הציבורי וגם בדמות ציבורית. התובע הוא שבחר לעמוד בעין הסערה בעניין ציבורי מובהק. היות שהרעיון שאותו התובע מבקש לקדם בעל חשיבות ציבורית, נמצא במוקד השיח, והתובע הוא שבחר לעמוד באור הזרקורים ולחשוף את עצמו לפגיעה בפרטיותו ולביקורת כלפיו, מוצדק להעדיף את חופש הביטוי כדי לאפשר זרימה חופשית של מידע והבעת עמדות ענייניות ללא מורא.

בצד זאת, מתן הבכורה לערך של חופש הביטוי לא הופכת את שמו של כל הנוטל חלק בעניין ציבורי, לרבות התובע, להפקר. אין מחלוקת שעסקינן בפרסום כמשמעותו בחוק, שכן בחינת הפרסום מעלה כי הדברים והתמונות הגיעו לאנשים אחרים זולת הנפגע והראיה שחלק מהקוראים אף הגיבו לפרסום. שמו של אל בגדאדי עלה רבות לכותרות בהקשרים שליליים, כמייסד ומנהיג ארגון הטרור הידוע לשמצה, שאין אכזר ממנו. הנתבע, מעצם העובדה שהציב את התובע בתיבה אחת עם אח בגדאדי, ייחס לו בכך את שלל תכונותיו השליליות, השוואה המהווה לשון הרע. באם נותר ספק בליבו של כל מי שראה את מסגרת התמונות, הנתבע דאג להסירו בציינו כי עסקינן בשני צדדים לאותו מטבע. הפרסום לא מקדם ולא משרת את חופש הביטוי וחותר קשות תחת זכותו של התובע לשם טוב. הגנות החוק לא מתקיימות במקרה זה. הנתבע יפצה את התובע ב- 35,000 ש"ח.