(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשמת אושרית הובר היימן): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 4 הודעות הכוללות תוכן פרסומי, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. עובר לשליחת ההודעות היה התובע לקוח של הנתבעת, ממנה רכש חבילת שיחות לחו"ל, עד שביטל את החבילה בשנת 2014. הנתבעת טענה כי עם הצטרפותו לשירותיה, שלחה לתובע מכתב הצטרפות, בו ציינה כי פרטיו ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת. לטענתה, פעילותה חוסה תחת הוראות סעיף 30א(ג) לחוק. דין הטענה להידחות. התנאי הקבוע בס"ק 30א(ג)(2) לא קוים על-ידי הנתבעת. לא די בכך שלתובע היתה אפשרות תיאורטית לפנות בכל עת אל הנתבעת בבקשה לסרב לקבל דואר פרסומי. לפי הוראות הסעיף, על הנתבעת, כמפרסם, חלה חובה לפעול באופן אקטיבי ולתת לנמען הזדמנות להודיע על סירובו. משמע, כי בגוף המכתב שנשלח ובו הודעה על שימוש בפרטים למשלוח דיוור מסוג זה, נדרשה הנתבעת לציין מפורשות כי לתובע אפשרות לסרב לקבל דיוור מעין זה ואף להוסיף ולבאר באיזה אופן באפשרותו לפנות אליה לשם הסרתו מרשימת התפוצה. הנתבעת לא פעלה באופן זה ולכן אין תחולה לסייג שבסעיף זה והמסרים שנשלחו אל התובע נשלחו בניגוד לחוק.

באשר לטענת הנתבעת כי המסרים אינם פרסומיים: באשר למסרון - התובע סיים ביוזמתו את התוכנית הרלבנטית ולכן לא היה מקום לשלוח לו הודעה על סיום תקופת ההטבה וממילא הנתבעת הוסיפה והזמינה את התובע להמשיך את התקשרותו עמה ב"מחירים אטרקטיביים". מדובר בתוכן שיווקי המזמין את התובע לרכוש מהנתבעת מוצר או שירות. כך גם ביחס להודעה הקולית שקיבל התובע. באשר להודעות הדוא"ל שקיבל הנתבע, עולה מהן בבירור כי הן בעלות תוכן שיווקי של הנתבעת. הנתבעת טענה כי ההודעות נשלחו על-ידי צד ג' שאינה מכירה ולפיכך לא ניתן לייחס לה את שליחתן. אמנם, נטל ההוכחה הינו על התובע, אך משכוללות ההודעות תוכן פרסומי הקשור לנתבעת, הנטל להוכיח כי אלו אינן קשורות אליה ולא נשלחו על-ידה, עובר אל כתפיה. הנתבעת לא הציגה בדל ראיה שאין מדובר בגורם מטעמה. התובע זכאי לפיצוי בגין משלוח 4 ההודעות. בנסיבות העניין, אין מדובר בחברה הפועלת באופן מופגן ושיטתי בניגוד לחוק. הנתבעת תפצה את התובע ב-2,000 ש"ח (500 ש"ח לכל הודעה).