ת"א 54530-05-14 רוזנצוויג נ' בקר

(פסק-דין, שלום קריות, השופט נאסר ג'השאן): תביעת לשון הרע שבבסיסה פרסום בקבוצת פייסבוק. התובע טען כי בעקבות פרסום באתר האינטרנט של כפר ורדים, לפיו נבחר התובע לכהן כרכז נוער ביישוב, פרסם הנתבע, תושב כפר ורדים, פוסט בדף הפייסבוק של כפר ורדים, בו טען כי רכז נוער יישובי "לא יכול לבוא לאחר הפגנות בעד סירוב לשרת בצה"ל". התובע טען כי מדובר בפרסום שקרי, המהווה לשון הרע. התובע, אשר שירת בצה"ל שירות מלא כלוחם, טען כי השתתף בהפגנה שמטרה לעודד הגנה על חופש הביטוי וערכי הדמוקרטיה. נפסק - שאלת קיומה של עילת תביעה בשל פרסום ברשת חברתית, שעורר ויכוח ציבורי ער, אינה נקיה מספקות, אולם ביהמ"ש פטור מלהכריע בשאלה זו הואיל והצדדים יצאו מנקודת הנחה כי יש לבחון את הפרסום לגופו. אין להוציא מכלל אפשרות כי הפרסום, מיקומו, והויכוח שפרץ לאחר מכן, דומה יותר ל"פרסום חולף". מדובר בדף שמטרתו החלפת דעות, שבו, בלהט הויכוח בין המשתתפים, נאמרו דברים קשים אודות האחרים. ייתכן שפרסום לפיו פלוני השתתף בהפגנה שקראה להשתמטות מצה"ל, שנעשה בדף פייסבוק שנועד להחלפת דעות, המונה 530 משתתפים, יהווה מעין תגובה שפורסמה באחד האתרים מפי "אחד שיודע" והוא קרוב לאותם פרסומים חולפים שאינם מקימים עילת תביעה, גם אם הדברים עונים להגדרת "לשון הרע", וזאת בשל היותם זוטי דברים. ביהמ"ש פטור מהכרעה בנקודה זו, אולם יצוין כי לא כל פרסום ברשת החברתית בקרב קבוצה גדולה שבה נאמרים דברים לא מדוייקים על אנשי ציבור, אמורה להצמיח עילה בגין לשון הרע. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי אותה "זירה" פתוחה אף לנפגע להביע עמדתו ולהפריך על נקלה את הנטען בגנותו. 

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הדברים בפרסום עונים על הגדרת "לשון הרע" בחוק, שכן תוכן הדברים (ייחוס לתובע של קריאה להשתמטות מצה"ל) עלול היה להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. הנתבע טען כי מדובר בעניין ציבורי ועל כן, מאחר והדברים שפורסמו הם אמת, הרי שקמה לו ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. שני תנאים להגנה: שהפרסום יהיה "אמת" וכי היה בפרסום עניין ציבורי. על העניין הציבורי שבפרסום אין חולק. לעומת זאת, הנתבע כשל להוכיח כי התובע השתתף בהפגנה "בעד סירוב לשרת בצה"ל", כפי שנטען בפרסום מושא התביעה. הנתבע טען אף להגנת תום הלב, לפי סעיף 15(2) לחוק, לפיה הפרסום נעשה מתוקף חובה מוסרית וחברתית. ביהמ"ש מצא כי לאור התוכן וזהות הנמענים, ראוי להכיר בחובה המטילה על הנתבע חובה מוסרית או חברתית לפרסם את המידע שהיה באמתחתו. לאור הדיון הציבורי שעורר הפרסום, בדבר דעותיו של רכז נוער ביישוב, גם אם אינו מדויק ברמה העובדתית, ומאחר וקיימת חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים, הרי שאין באי-הדיוק כדי לשלול את ההגנה. הנתבע עשה את הפרסום בתום לב. לנוכח נסיבות ההפגנה, הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. הפרסום אכן עורר עניין ציבורי והיה מאוזן. מטרת הפרסום לא היתה לפגוע בתובע או משרתו, כי אם לעורר דיון ציבורי. לנתבע עומדת הגנת תום הלב. התביעה נדחתה.