(פסק-דין, מחוזי י-ם, השופטים חשין, דרורי ושחם): ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בירושלים [ת"א 16170-03-11], שדחה תביעת לשון הרע שהגיש המערער. המערער טען כי ספרון שכותרתו "השמאל הלאומי", שהמשיבים 1-2 חיברו ופרסמו ושהמשיב 3 היה שותף להפצתו באמצעות האינטרנט, כולל דברים המהווים לשון הרע עליו ועוולות נוספות. ביהמ"ש קמא פסק, בין היתר, כי מדובר בפרסום פוליטי מובהק, ובו משנתם של המחברים בסוגיות רבות, פוליטיות וחברתיות. עוד נקבע כי אין בפרסום דבר המתייחס אל צנעת חייו של המערער או אל פרטיותו וכן כי הפרסום עצמו, כמכלול ומבחינת כל היגד בנפרד, אינו מהווה לשון הרע וממילא הוא מהווה מהווה הבעת דעה בתום-לב בעניין ציבורי. מכאן הערעור. נפסק -

השופט עודד שחם: דין הערעור להתקבל בנקודה אחת. לפי מבחני הפסיקה, בחלק מן ההיגדים נשוא התביעה יש משום לשון הרע ובפרט בפסקה המייחסת מידה של אי יושר למערער. אין לקבל את המסקנה הגורפת של ביהמ"ש קמא לפיה אין בפרסום כל התייחסות אישית למערער, שכן כינויו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו. מכלול הנסיבות מאפשר בנקל לזהות בפרסום את המערער, במבחן האדם הסביר. לא ניתן לאשר את קביעת ביהמ"ש קמא לפיה המחברים זכאים להגנה של הבעת דעה בתום לב בעניין ציבורי. אין עילה להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא לפיה אין בפרסום שנעשה על-ידי המשיב 3 משום לשון הרע. המשיב אינו אחד ממחברי הפרסום. זיקתו לתביעה נובעת מכך שבבלוג אותו הוא כותב ועורך התקבלה תגובית (טוקבק) בה צוטטו חלקים מהפרסום. המשיב 3 סירב לפניות המערער למחיקת התגובית. בתגובית לא צוטט החלק בפרסום המייחס למערער חוסר יושר. האדם הסביר לא היה רואה בפרסום זה משום לשון הרע ומשכך דין הערעור נגד המשיב 3 להידחות. בכל הנוגע לחלק בפרסום המייחס למערער שקרים וקומבינות, יש לבטל את החלק הרלבנטי בפסק-דינו של ביהמ"ש קמא ולהחזיר אליו את הדיון, על-מנת שיקיים בירור עובדתי של טענת האמת בפרסום שבפי המחברים לעניין זה. השופט משה דרורי: מסכים באופן מלא ביחס להחלטה בעניינו של המשיב 3, שמלכתחילה לא היה מן הראוי ליצור יריבות איתו.  אשר למשיבים 1-2, לא רק שיש לקבל את הערעור באופן חלקי, אלא שיש להרחיב תוצאה זו גם ביחס להיגדים נוספים מהספרון. השופט דוד חשין: מסכים לחוות דעתו של השופט שחם.

עדכון: ביום 27.1.2016 ניתנה החלטת בית המשפט העליון (השופטים דנציגר, זילברטל וברון) ביחס לשתי בקשות רשות ערעור שהוגשו ביחס לפסק-הדין לעיל. בית המשפט קיבל את בקשת רשות הערעור של הנתבעים וביטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה הדיון יוחזר לביהמ"ש השלום לשם בחינת אמיתותו של ההיגד השני. בנוסף, נדחתה בקשת רשות הערעור של התובע ביחס ליתר ההיגדים. בכך הסתיימה ההתדיינות בין הצדדים. נקבע כי התובע יישא בהוצאות הנתבעים בשלוש הערכאות בסכום כולל של 35,000 ש"ח לכל נתבע [רע"א 6792/15 רע"א 6839/15 יניב ואח' נ' דומב].