(פסק-דין, שלום בית-שאן, השופטת רגד זועבי): תביעת לשון הרע. התובע התמודד בבחירות לרשויות המקומיות בנצרת עילית. הוא אף שימש כסמנכ"ל פיתוח עסקי בחברה שבבעלות זוגתו, בה עבדה גם הנתבעת. במוקד התיק עומדת תגובית (talkback) שפרסמה הנתבעת בבלוג העיר נצרת עלית, בשפה הרוסית, שלטענת התובע מציגה אותו כמי שלא שילם משכורת כיאה למעסיק הגון. הנתבעת לא הכחישה את הפרסום, אך טענה כי אין מדובר בלשון הרע ולחילופין כי עומדות לה הגנות חוק איסור לשון הרע. נפסק -

החוק נועד ליצור נוסחה המאזנת בין ערכים וזכויות שונים, שההכרה בהם היא צינור החיים של המשטר הדמוקרטי: זכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בעידן המודרני, חופש הביטוי מקבל הגנה רחבה יותר כשמדובר בחופש ביטוי באינטרנט. הרשת משמשת במה להתבטאויות חופשיות וספונטאניות, על כן חופש הביטוי המותר הינו מעבר לגבולות המוכרים משכבר הימים. בכך, מאפשרת רשת האינטרנט התפתחות שיח מפוזר לכל הגולשים, היכולים להתבטא באופן עצמאי ולממש את זכותם לחופש ביטוי. בית המשפט העליון קבע כי דיני לשון הרע חלים על האינטרנט ב"שינויים המתחייבים". גבולותיו של חופש הביטוי הינם פרי איזון בינו לבין זכויות ואינטרסים ציבוריים אחרים, העלולים לעמוד מנגד. במקרה דנן מדובר בנוסחת איזון מיוחדת, לפיה יש לקבוע את גבולותיו של חופש הביטוי באינטרנט, במסגרת השיח הציבורי בו מעורב איש ציבור. ההגנה על חופש הביטוי מקבלת חשיבות יתר דווקא כשמדובר בדמות ציבורית ובנושא המצוי במחלוקת ציבורית. 

אין מחלוקת כי התגובית, שפורסמה בבלוג העיר נצרת עילית, באתר "livejournal", מהווה "פרסום" כמשמעו בחוק. אין בתגובית שפרסמה הנתבעת כדי להוות לשון הרע כלפיו. לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, המשמעות העולה מהתגובית היא כי הנתבעת מביעה צער באשר להתנהגות התובע אשר לא שילם לה משכורת הראויה למעסיק הגון. התגובית הינה פרסום קצר ובודד, המעלה ביקורת ציבורית לגיטימית, הנתפסת על-ידי קהל היעד כחלק משיח ציבורי ופוליטי רגיל בנושא מועמד לבחירות. אין בפרסום כדי לפגוע בתובע, כדי לבזותו או להשפילו בעיני הציבור, שכן מדובר בהבעת עמדה אמוציונאלית שלילית שתכליתה להעביר ביקורת לגיטימית אודות התנהלות איש ציבור. הפרסום הוא תגובית על "סקר ידיעות" שפורסם בבלוג העיר. הבלוג משמש פלטפורמה לפרסום דברים שונים ובמקרה זה שיח ציבורי ביחס למועמדים בבחירות. בעניין רמי מור קבע ביהמ"ש העליון כי המשמעות והאמינות שמייחס הקורא הסביר לתגוביות באינטרנט - אינן גבוהות.

השיח בעידן האינטרנט בכלל ובתגוביות בפרט, הינו חופשי וספונטאני ועשוי לכלול ביטויים שליליים. המשקל שמייחס קורא סביר לתגובית באינטרנט כתגובה לפרסום אחר, הינו מועט יותר ממשקלו של פרסום אחר. קורא סביר מבין כי אין לצפות מאדם מן היישוב המגיב לסקר או לידיעה, כי יערוך בירור עובדתי ראוי, או יקפיד על לשון נקייה. אין בכך כדי להפוך את שיח התגוביות לתחום שבו אין דין ואין דיין, אולם סבירותו של הביטוי תיבחן לפי הנסיבות. מבחינת הקורא הסביר התגוביות לא עוברות סינון ראוי בהתאם לכללי העיתונות, על-כן המשמעות המיוחסת להן אינה גבוהה. בחינת התגובית נשוא התביעה מוביל למסקנה כי היא כלל לא חרגה ממתחם הסבירות ואף אינה כוללת ביטויים פוגעניים שיש בהם כדי להשפיל את התובע או לבזותו. התגובית מהווה ביקורת לגיטימית נגד איש ציבור, המבקשת להעביר מסר של התנהגות לא הוגנת של איש ציבור, שפורסמה בתקופת בחירות. הפרסום אינו מהווה לשון הרע. הנתבעת הוכיחה את התקיימות יסודות הגנת אמת בפרסום. באשר להגנת תום הלב, הנתבעת ויתרה על האנונימיות המאפיינת פרסום מסוג "תגובית" וחשפה את זהותה, דבר שיש בו להעיד על תום ליבה. ההגנה חלה בנסיבות המקרה. התביעה נדחתה. התובע ישא בהוצאות בסך 6,000 ש"ח.