(פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שינמן): תביעת לשון הרע. התובע הוא סופר, יוצר ומביים תכניות וסרטים דוקומנטריים המשודרים ברחבי העולם. בסרטיו הציג בין היתר תיאוריות בנוגע להתרחשות אירועים מתקופת ראשית ימי הנצרות. הנתבע הוא אנתרופולוג וארכאולוג. לטענת התובע, הנתבע פרסם ברשת האינטרנט מאמרים נגד הסרטים, המלווים בהשמצות חסרות שחר, ואף פנה לגורמים הקשורים עמו והשמיץ אותו בעיניהם. התנהלותו זו מהווה לשון הרע והסבה לתובע ולחברת ההפקות שבשליטתו נזקים רבים כשצדדים שלישיים הפרו עמם חוזים. הנתבע הכחיש את המיוחס לו וטען שהתובע מנסה באמצעות ההשפעה העצומה של סיפורי ישוע הנוצרי להפיק רווחים וכסף תוך הטעיית הציבור, ותביעה זו נועדה להשתיקו ולמנוע ממנו כאיש מחקר מלהגן על ערכי המחקר המדעי שלו. הנתבע אישר שהתריע על פגמים בסרטים בפני גורמים מסוימים, אולם לטענתו עשה זאת כיוון שהתובע עיוות במכוון ממצאים מדעיים וטכנולוגיים לתועלתו. לחילופין טען להגנות שונות. נפסק - התביעה התקבלה. יסוד הפרסום הנדרש לפי החוק התקיים כשדבריו של הנתבע נמסרו באמצעות מאמרים ברשת האינטרנט ובאמצעות דוא"ל שנשלח לגורמים שונים, ולמעשה גם הנתבע עצמו לא חלק על התקיימות יסוד זה. באשר לשאלה האם ההתבטאויות עולות כדי לשון הרע, נקבע שבחלק מהמאמרים הביקורת החריפה על התנהלות התובע היא לגיטימית ואינה בגדר לשון הרע כמשמעותה בחוק. אולם, ביטויים ואמירות שהופיעו במאמרים שונים, והציגו את התובע כאדם שעשה שימוש ציני בזכר השואה כדי להשיג באמצעותו תהילה והון, כמי שביצע מעשים הגובלים בפלילים, כמו זיוף, וכמי שנקט בפעולות המהוות הונאה ומצג שווא, מהווים לשון הרע. אין ספק שהאמירות האלה נועדו לבזות את התובע ולפגוע בעסקיו, ונדירים יהיו המקרים שבהם פרסומים אודות אדם שלא הורשע בפלילים והוצג כמפר חוק לא ייחשבו לשון הרע. גם הודעות הדואר האלקטרוני וראיון טלוויזיה שנערך עם הנתבע מכילים אמירות המהוות לשון הרע. אין לקבל את הגנות הנתבע. הנתבע לא הוכיח שאמירותיו נגד התובע מוגנות לפי הגנת אמת בפרסום. הגנת תום הלב אינה חלה כי סגנון הביקורת והנמענים אליהם נשלחו הפרסומים מצביעים כי מטרתו הייתה לפגוע בתובע. נדחתה טענת הנתבע שמדובר בתביעת השתקה, מכיוון שהנתבע לא הוכיח את יסודותיה בהתאם לדוקטרינה האמריקאית, ובכל מקרה דוקטרינה זו לא אומצה בישראל. עם זאת, נקבע שלא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבע ובין ביטול הסכמים שונים להקרנת סרטי התובע, ומשלא הוכח שהפרסום הוביל לנזקי התובע אף לא קמה עוולת תביעה לפי שקר מפגיע (סעיף 58 לפקודת הנזיקין). יש לדחות את טענת התובע לעניין רף גבוה של חומרה במעשי הנתבע המחייב כפל פיצוי, ונפסק סכום כולל של 636,000 ₪ וכן 90,000 ₪ הוצאות משפט.