ת"א 3731-04-12 נועה לביא ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת ריבה ניב): התובעים הם יוצרי הסרטון ההומוריסטי "שיט שתל אביבים אומרים", שהופץ ב- YouTube. הנתבעת פרסמה במוסף עיתון "הארץ" תמונה המהווה צילום מסך מיצירת התובעים, יחד עם כיתוב נלווה. 6 צילומי מסך נוספים מהסרטון פורסמו במהדורה המודפסת והמקוונת של העיתון "עכבר העיר" (המצוי בבעלות הנתבעת), בכתבה שעסקה ב"סלנג" התל-אביבי. התובעים טענו כי בפרסומים אלו הפרה הנתבעת את זכויות היוצרים שלהם ואת זכויותיהם המוסריות. הנתבעת הטילה ספק בזכויות התובעים בסרטון, שנוצר בהשראת סרטונים דומים וכן טענה כי מדובר בשימוש מותר וכי לא נעשה שימוש בחלק מהותי מהסרטון. נפסק -

הסרטון נשוא התביעה הוא "יצירה קולנועית" לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. לפי סעיף 11 לחוק, על-מנת שפרסום ייחשב העתקה, יש לבחון האם נעשה שימוש ביצירה או בחלק מהותי ממנה. מדובר במבחן איכותי ולא כמותי. עסקינן בסרטון המוגן מכוח היותו "יצירה קולנועית". נשמת אפו של הסרטון איננה התמונות המופיעות בו באופן בודד, כי אם התנועה, הקול והשילוב ביניהם. הנתבעת לא שידרה או הקרינה את הסרטון. לא ניתן להתרשם כי התמונות שפורסמו בכתבות השונות מהוות את "לב ליבו" של הסרטון. אין מדובר בפרסום סצנה מרכזית מהסרטון המזוהה עמו. אין די שתמונות אקראיות מהסרטון הוצגו בכתבה על-מנת שהנתבעת תיחשב כמי שהעתיקה את יצירת התובעים, מקום בו צילום המסך אינו מהווה חלק מהותי מהיצירה. המבחן אינו כמותי בלבד ואף לא מבחן טכני (האופן בו נעשתה ההעתקה), כי אם מבחן מהותי, אשר אינו מתקיים במקרה זה. לא ניתן לקבל את עמדת התובעים בגין ביצוע העתקה של יצירתם.

אף לו הוכח רכיב זה של התביעה, מהווה פרסום כזה "שימוש מותר" כהגדרתו בחוק. הביקורת הינה מטרה לגיטימית וראויה הזוכה להגנת החוק ומכאן כי עברה הנתבעת את המשוכה הראשונה לצורך הוכחת שימוש הוגן ביחס לפרסום. באשר לשלב הבדיקה השני, אופי השימוש, אין מחלוקת בדבר חשיבותה של העיתונות הכתובה לצורך דיווח עיתונאי, ביקורת ודיון אקדמי. הפרסומים נשוא התובענה עולים בקנה אחד עם ההגנות שביקש המחוקק להקנות. אין מדובר בהעתקת הסרטון בשלמותו או הקרנתו בפומבי, כי אם תמונות מסך מתוכו. לא ניתן לומר כי צירופן לכתבה היה למטרות רווח, שכן משקלו של המלל והמידע בכתבות עלה על הערך הכלכלי שלהן. אין בפרסומים כדי להשפיע על ערכה של היצירה או השוק הפוטנציאלי שלה, הן נוכח מהותה (יצירה אינטרנטית המיועדת להפצה) והן נוכח היקף הפרסום מתוך הסרטון והיקף הפרסומים עצמם. אין מדובר בהעתקת היצירה בשלמותה ואף לא בשידור חלקה. קריאת הכתבות אינה מייתרת את הצפייה בסרטון. יש והקורא המבקש לחזות בסרטון בשלמותו יפנה דווקא אל ה"במות" שנתנו התובעים עצמם ליצירה.

בחינת הסרטון ומהותו מביאים למסקנה כי אף לו הקרינה הנתבעת את הסרטון בשלמותו, לא היה בכך פגיעה בערכו. אמנם התובעים טוענים כי הפיקו את הסרטון לצורך קבלת תגמול כלכלי, אך התנהגותם אינה מעידה על כך, כי אם היפוכו של דבר: העלאת הסרטון ל- YouTube בו יכול כל החפץ לצפות בו, ללא תשלום, אינה מעידה על כוונה להפיק רווחים מהפרסום. השאלה אם "מם" אינטרנטי מזכה בזכויות יוצרים טרם הוכרעה. הנתבעת טענה כי לכל היותר מדובר ביצירה נגזרת המהווה העתקה של פרסומים דומים שהופצו ברשת. אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן אף לו היו לתובעים זכויות ביצירה הרי שאלה כלל לא הופרו. הנתבעת לא הפרה את זכויות היוצרים של התובעים.

הזכות המוסרית - התובעים טענו כי לא קיבלו קרדיט ראוי בפרסומי הנתבעת. התובעים 1-2 מוזכרים בסיום הסרטון כיוצריו ולפיכך חזקה כי כך הדבר. באשר לפרסום בעיתון "עכבר העיר", המודפס והמקוון, אין מדובר בשידור היצירה (הקולנועית), כי אם פרסום מספר תמונות מתוכה. לכך השפעה ניכרת על היקף הקרדיט הראוי. אין להקיש מאסמכתאות באשר לאופן בו ניתן קרדיט לתמונות "סטילס" המהוות "יצירת צילום", הואיל וכאשר עסקינן בתמונות סטילס מדובר בהעתקת היצירה בשלמותה. כאן עסקינן בצילומי מסך מתוך סרטון. אין מדובר בפרסומים המהווים את "נשמת אפה" של היצירה. בגוף הכתבה אוזכרו שמות התובעים 1-2 בסמוך לשם הסרטון וכיוצריו. התובעים הלינו על הקרדיט המרוכז. ייתכן כי ראוי ועדיף היה לתת קרדיט לכל אחת מתמונות המסך בנפרד, אולם אין בדבר הכרח. אזכור התובעים בסמוך לשם היצירה וכן אזכור שם היצירה תחת צילום המסך, כאשר ניתן להתרשם באמצעות הגידור הוויזואלי השונה כי צילומי המסך נלקחו מאותו המקור, מהווים קרדיט "בהיקף ובמידה ראויים, בנסיבות העניין". באשר לפרסום במוסף עיתון "הארץ", ציון שם הסרטון תחת צילום המסך מהווה קרדיט ראוי.

מעמדו של התובע 3 שונה, שכן שמו אינו מופיע בסיום הסרטון כיוצר, אלא כצלם ועורך. הואיל ומדובר ביצירה קולנועית ולא ביצירת צילום, אין זכות יוצרים נפרדת בצילום שהוא חלק מיצירה קולנועית. ייתכנו מקרים בהם ייחשב צלם היצירה הקולנועית כאחד מיוצריה, אך אין הדברים שלובים בהכרח. התובעים עצמם בחרו להבחין בינם כיוצרים לבין התובע 3 כצלם ועורך. משלא מופיע שם התובע 3 כיוצר, מקום בו מופיעים שמות האחרים ככאלו, בא הדבר ללמד שאינו מוגדר על-ידם ככזה. הואיל והנתבעת לא שידרה את היצירה במלואה, כי אם פרסמה צילומי מסך, אשר בהיותם חלק מהיצירה הקולנועית אינם מוגנים עצמאית בזכויות יוצרים, לא עמדה לה החובה ליתן לתובע 3 קרדיט כיוצר הסרטון. דין התביעה להידחות אף בעילה זו.