ת"א 23739-11-14 Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertaunment Inc ואח' נ' ענת אבו רוקאן (ס.א.ר אלקטרוניקה)

(פסק-דין, מחוזי חיפה, השופטת אורית וינשטיין): התובעות טענו כי הנתבעת מכרה בבית העסק שבבעלותה דיסקים מזויפים, המכילים משחקים לקונסולת המשחקים Playstation. לא קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אך הנתבעת טענה כי במועד בו רכשה דיסקים של משחקים מהסוכן שמכרם לה, לא ידעה כי מדובר בדיסקים שאינם מקוריים. נפסק - 
  •  סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מגדיר "יצירה ספרותית" ככוללת גם "תוכנת מחשב". משחקי הפלייסטיישן המיוצרים על-ידי התובעות הינם תוכנות מחשב, המוגנים כ"יצירה ספרותית" לפי החוק. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת 1 היא יצרנית התוכנות הללו ולכן בעלת זכויות היוצרים בהן לפי סעיף 33 לחוק. הבעלות בזכות היוצרים משמעה הזכות לנהוג ביצירה מנהג בעלים ולבצע את מגוון הפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק.
  • סעיף 48 לחוק, העוסק ב"הפרה עקיפה של זכות יוצרים", מטיל אחריות גם על המפר העקיף ולא רק על מי שהפר באופן ישיר את זכויות היוצרים של בעל הזכויות (על-ידי עשיית עותקים מפרים של יצירה ללא רשות הבעלים). הפעולות המנויות בסעיף זה אינן כאלה אשר הזכות הבלעדית לעשותן נתונה לבעל זכויות היוצרים. הדגש מושם על ביצוע כל אותם מעשים, או חלקם, ב"עותק מפר" ועל "יסוד הידיעה" של הנתבעת.
  • ממילא, מכירת עותקים מקוריים של המשחקים לא היתה מקימה לתובעות עילת תביעה כלפי הנתבעת, לפי "דוקטרינת המכירה הראשונה" המוכרת בארה"ב, או "כלל המיצוי" המהוג באירופה, לפיו לאחר שבעל זכויות היוצרים הפיץ או מכר בעצמו, או התיר לאחר את הפצתו או מכירתו - הופך העותק המקורי למוצר סחיר, שניתן למכירה על-ידי הרוכש הראשון, או כל רוכש אחר בתהליך המכירה החוזר של המוצר.
  • במקרה הנדון, אין מחלוקת כי הדיסקים שנמכרו בעסקה של הנתבעת לא היו דיסקים מקוריים של משחקי פלייסטיישן. לכן, מתקיימים שני הרכיבים הראשונים שנדרשת הוכחתם, קרי: ביצוע מי מהפעולות הנקובות בסעיף 48 לחוק (מכירה, השכרה, הצעה או העמדה למכירה, החזקה למטרה עסקית וכו') והיות העותק הנמכר "עותק מפר". נותר לבחון אם הנתבעת ידעה, או היה עליה לדעת, כי הדיסקים הנמכרים על-ידה בעסקה הם מזויפים ומפרים את זכויות התובעת. 
  • סעיף 48 לחוק אינו מציב רק דרישה של ידיעה בפועל על כך שמדובר במכירת עותקים מפרים. עוולה של הפרה עקיפה מתקיימת גם אם הוכח כי קיימת ידיעה בכוח. די ביסוד נפשי מסוג  רשלנות ("ידע או היה עליו לדעת"), וזאת מתוך שאיפה להביא לאיזון בין האינטרסים המתנגשים, מחד - האינטרס להגן על זכויות היוצרים של בעל הזכויות, ומנגד הבטחת תנועה חופשית של סחורות ומניעת הכבדה על המסחר.
  • טענת הנתבעת כי לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי הדיסקים הנמכרים על-ידה הם מזויפים, אינה מסברת את האוזן ואינה יכולה להתקבל. הנתבעת עוסקת בתחום המכירה והתיקון של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים וטלפונים ניידים. אף אם תתקבל טענתה כי פעילותה בתחום מכירת משחקים היא מצומצמת, לא ניתן לטעון כי אין היא עוסקת בכך כלל. היקף הדיסקים בעסקה אינו מצומצם או זניח. מדובר בכמות מסחרית. כאשר מדובר בעסק שתחום עיסוקו הוא אלקטרוניקה ומחשבים, לא יכולה להישמע טענה בדבר אי-ידיעה על קיומן של זכויות יוצרים בתוכנות מחשב של משחקי פלייסטיישן, גם אם מכירתם אינה תחום העיסוק המרכזי.
  • לא ניתן לקבל את עמדת התובעת כאילו במועד שבו רכשה את הדיסקים מאותו גורם עלום, לא ידעה מה היא רוכשת. אינה מתקבלת על הדעת טענת בעל עסק כי אינו יודע מה הם המוצרים הנמכרים במסגרת עסקו. הנתבעת לא טרחה לציין מי הוא הגורם ממנו רכשה את הדיסקים המזויפים, באיזה מחיר ומתי. מכירת הדיסקים המזויפים מגורם לא ידוע ועלום מעלה כלשעצמה חשד. הנתבעת לא הציגה הסבר כלשהו מדוע רכשה את הדיסקים נשוא התביעה מגורם כזה, אשר נראה ברור כי אינו נחזה להיות בעל הזכויות בדיסקים של המשחקים שמכר לה ואף לא זוהה כמפיץ מורשה.
  • רכישה של דיסקים ממקור אנונימי, שאינו נחזה להיות מפיץ מורשה ולגיטימי של דיסקים מקוריים של פלייסטיישן, פועלת לחובת הנתבעת ומהווה, לכל הפחות, עצימת עיניים כי מדובר בדיסקים לא מקוריים של משחקים. גם שורת ההיגיון והשכל הישר מוליכים בבירור למסקנה כי מחירו של משחק מחשב מתוצרת סוני אינו כמחיר של חפיסת מסטיק (הנתבעת מכרה כל דיסק מזויף ב- 12.5 ש"ח). מכירת דיסק משחק פלייסטיישן במחיר של 12.5 ש"ח היא, על פניה, מכירה במחיר שהינו זול באופן משמעותי ממחיר מקובל של משחקי מחשב מקוריים. טענת ההגנה של הנתבעת נדחתה.
  • התובעים עתרו לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק, בעילה של הפרת זכויות יוצרים, מכוח סעיף 56 לחוק, תוך שהגבילו את סכום התביעה "לצרכי אגרה". אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר ב-4 הפרות נפרדות, לפי כל אחד מהדיסקים המזוייפים שנרכשו על-ידי החוקר מטעם התובעות. השיקולים של היקף ההפרה ומשך הזמן שבוצעה ההפרה הם בין השיקולים המרכזיים בפסיקת הפיצוי. כן יש לקחת בחשבון את חומרת מעשה ההפרה. בנסיבות המקרה נקבע כי הנתבעת תפצה את התובעות בסך כולל של 16,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.