(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת אושרי פרוסט-פרנקל): תביעה כספית בה עותר התובע, עו"ד במקצועו, לחייב את הנתבע, לקוח לשעבר במשרדו, לשלם לו פיצוי בשל הוצאת לשון הרע והטרדה מאיימת. התביעה מבוססת על הודעות דוא"ל ששלח הנתבע לכתובת הדוא"ל של משרד התובע, תלונה ללשכת עורכי הדין וטענה שהוגשה תלונה לשלטונות מס-הכנסה, שלא הוצגה כל ראיה להגשתה. נפסק -

הודעות הדוא"ל הראשונות נשלחו לכתובת הדוא"ל המופיע על ניר המכתבים של משרדו של התובע. לאחר שהתובע כתב לנתבע מכתובת הדוא"ל האישית שלו, גם הנתבע השיב לכתובת זו. ברוב ההודעות מבקש הנתבע לקבל חשבונית עבור תשלום שכר טרחה, טוען שהתובע טעה כאשר לא רשם את אחד מנכסי המנוח, שהתובע מטעה וכו'. גם הודעות הנתבע שנשלחו לכתובתו הפרטית של התובע הוצגו על-ידי התובע לעובדיו. ככל שהתובע רצה שהודעות הדוא"ל של הנתבע לא ייחשפו, היה עליו להודיע לנתבע, לאחר ההודעה הראשונה, שעליו לכתוב לו לכתובת הדוא"ל האישית ולא לכתובת המשרד.

הנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת שמדובר בכתובת דוא"ל שחשופה לכל עובדי המשרד. הודעות הדוא"ל לא היו מיועדות לאחר פרט לתובע עצמו וכאמור, הנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת שהוא פתוח לאחרים. הודעות הדוא"ל נשלחו לכתובת הרשומה על נייר המכתבים של התובע ונושאת את שמו האישי (gads). לכן, התובע לא הוכיח את יסוד הפרסום ואין מדובר בפרסום כהגדרתו בחוק. הנתבע 1 הקפיד ועשה ככל שביכולתו על-מנת שהמייל יגיע לעיניו של התובע בלבד. הייתה זו שיחה באמצעות קווי תקשורת אלקטרונית שהוא שיח המיועד לנפגע-התובע ויסוד פרסום לשון הרע איננו מתקיים. נדחתה טענת פרסום לשון הרע בהודעות הדוא"ל. אף יתר רכיבי התביעה נדחו.